עדת כלבים

הדימוי לכלב משמש במקרא בדרך כלל ככינוי גנאי לאדם שפל ונבזה.

ברוח זו לועג גוליית הפלשתי לדוד וקורא כלפיו:
"הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?" (שמואל א י"ז, מג).

בדומה לכך, קורא אבנר בן נר כלפי איש בושת, החושד בו כי בא אל פילגש אביו:
"הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה?" (שמואל ב ג', ח).

אך הנה מצינו גמרא מרתקת במסכת מגילה (דף ט"ו ע"ב) ההופכת לכאורה את הקערה על פיה.

בסוגיה זו דנה הגמרא במזמור כ"ב בתהילים, וקובעת כי מזמור זה שחובר כמובן על ידי דוד המלך, כפי שמעידה כותרתו, חזר ונאמר מתוך הזדהות מלאה על ידי אסתר המלכה בעת שהלכה אל אחשוורוש לבקש רחמים על עמה ועל מולדתה. וכאן מציינת הגמרא במפתיע, כי בעת תפילתה כנגד מזימתו של המן המבקש להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, נכשלה כביכול אסתר וכינתה את המן בשם "כלב" כלשון הכתוב:
"הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" (תהילים כ"ב, כא).

ובעקבות טעות זו, "חזרה בתשובה" ואמרה:
"ואם שמא (שגיתי) על שקראתיו כלב, הריני חוזרת וקראתיו אריה, שנאמר: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי" (תהילים כ"ב, כב)".

לכאורה מוזרים הדברים עד מאוד - כיצד זוכה המן הרשע ליחס של כבוד עד שאין ראוי לכנותו "כלב" אלא "אריה", וכיצד נקראים בפרקנו דווקא אויבי דוד בשם "כלבים" ללא חשש לפגיעה בכבודם?

נראים הדברים, שהביטוי "כלב״ במקרא בא להדגיש דווקא את הדרך השפלה והבזויה בה מבקש הכלב לפגוע באויביו בתחכום ובערמה. ולפיכך המן הרשע - שלא הסתיר את מגמתו להשמיד את כל היהודים, אין ראוי לכנותו "כלב" עלוב ונבזה, אלא "אריה" איום ונורא.

ואילו שונאי דוד, המתחפשים ביום לאוהביו, אך שבים בערב וסובבים את ביתו להמיתו, ראויים להתייחסות הספוגה בוז ולעג:
"וְיָשֻׁבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר.
הֵמָּה יְנִיעוּן לֶאֱכֹל, אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ" (טו-טז).

ויפה פירש רש"י פסוק זה:
"הם מדברים ביום ולערב הם שבים לארוב לאותם שהלשינו עליהם".

נוכח זאת, נוכל להבין כי בניגוד למילה "כלב" ממנו מסתייגת הגמרא במסכת מגילה ביחסה להמן, ראויים דווקא שונאי דוד לביטוי נלעג זה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929