סוף החשבון לבוא

במזמור זה הודיה לה' השופט בצדק. אולם המציאות שבתוכה אנו חיים נראית לעתים אחרת, ורחוקה ממצב של צדק, שבו הצדיקים מקבלים שכר והרשעים נענשים.

מחבר הפרק מוצא לו הזדמנות רגעית לומר לאלו החושבים שבעולמנו זה הצדק איננו, ושניתן לחיות בו מבלי לתת את הדין על מעשים לא ראויים, כי סוף החשבון לבוא: "אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן" (ה). לכאורה פשוט. על הרשעים להשפיל מבט, להלך בכפיפות קומה, מתוך הבנה של מקומם ושל העונש העומד לבוא עליהם. זאת משום ש: "אֱלֹהִים שֹׁפֵט" (ח) ובמשפטו: "זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים" (שם).

אולם בעיניים אנושיות הצדק לא ניכר. על כן הקביעה הזו מלווה בהסבר: "כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה" (ט). ה' מחזיק בידו כוס וירטואלית של ענישה, וממנה ישתו בעתיד הרשעים שיש לבוא עמהם חשבון. כך גם בירמיהו בהתייחסותו לגויים: "קַח אֶת כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה הַזֹּאת מִיָּדִי וְהִשְׁקִיתָה אֹתוֹ אֶת כָּל הַגּוֹיִם" (ירמיהו כ"ה, טו), ובאיכה ביחס לאדום (איכה ד', כא). החשבון הינו היסטורי ואיננו ניכר ברגע נתון, אך הכוס אותה מחזיק ה' עוד תיתן את אותותיה.

אך ההסבר הזה, על אף שהוא מניח את הדעת ואף מנחם כאשר מדובר בענישת הגויים, הרי הוא כואב שבעתיים כשהאזכור של כוס החמה מתאר את עונשה של ירושלים: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית" (ישעיהו נ"א, יז). אמנם, התיאור במקרה הזה מתייחס לחשבון שכבר התקיים ולעונש שכבר ניתן, ועדיין, הוא מזכיר לכולנו שמשפט הצדק נוגע לכל הברואים.

באדיבות אתר 929