נצחיות הקשר בין ה' לישראל

בפרקנו מופיעה הנבואה השניה משבע נבואות הנחמה – 'ותאמר ציון עזבני ה׳' (יד-כג), שבה מתואר דו שיח בין ציון המיואשת, המדומה לאישה עזובה ואם שכולה, לבין הקב"ה המנחם אותה ומתאר את עוצמת הקשר ביניהם ונצחיותו, ומבטיח על השבת הבנים לגבולם בידי הגויים שבתוכם ישבו ועל ההיפוך שיחול בתדמיתה בעיני העמים. הפרק פותח בנבואה על עבד ה׳ (א-יג), שנזכר כמה פעמים בפרקים אלה, ובה מציג העבד את עצמו בגוף ראשון ומתאר את התהליכים שעבר, החל מבחירתו מבטן בידי ה׳ והגנתו עליו, דרך ייאושו ממאמציו, ואת הייעוד שהטיל עליו ה׳ במישור הלאומי ובמישור האוניברסלי. 

א. ׳ה׳ מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי׳ (א) - זהותו של הדובר המכונה 'עבד' עמומה. לדעת רוב המפרשים מדובר בנביא עצמו (רד"ק: ׳ואלה דברי הנביא על עצמו׳), ולדעת חלקם זהו כינוי לעם ישראל. עיינו בנבואה וחישבו כיצד היא מתפרשת לפי כל שיטה. עימדו גם על הראיות שיש בנבואה עצמה לשתי השיטות (התמקדו בפסוקים א, ג, ו).

1) ׳וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבנִי ה׳ ׳ (יד) - נבואתנו שזורה דימויים משפחתיים. ציון מדמה את הזיקה בינה ובין ה׳ לאישה נשואה שבעלה עזבה ושכחה (פסוק יד) לעומת זאת, ה׳ מדמה את יחסו לציון ליחסה של אם לילדה הרך (פסוק טו) מה היחס בין שני הדימויים ובמה עדיף הדימוי השני על הראשון? האם יש בדימוי תשובה לטענת ציון?

2) בפסוק טז חוזר ה׳ לדימוי של איש ואישה. חישבו מה מוסיף דימוי זה על הדימוי הקודם ביחסי ה׳ וציון? (ראו גם שה"ש ח׳,ו)

3) עמדו על היחסים בין הדמויות השונות במהלך הנבואה (ה׳, ציון, ועם ישראל) וחשבו מה הם מבטאים.

ב. בפסוקים יז-כג מתאר הנביא את שיבת הגולים לארץ, ומתאר את המהפך שיתחולל במצבה של ציון, מחורבן ושממה לצפיפות מרוב יושבים. ציון מגיבה לכך בתדהמה ובפליאה (כא). מניין נובעת פליאה זו, וכיצד משיב לה ה׳ (כב-כג)? שימו לב לתפקידם של העמים ביחס לישראל בדברי ה׳ (כג). מה מלמדת הנבואה על תכליתה של הגלות?

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"