נביא במשבר

אחרי סתימת התפילה הנבואית (ט"ו, א), כל שנותר הוא לבשר חורבן נורא, ולהדגים אותו בחיים אישיים ללא אופק וללא עתיד, כמצבה חיה לדור שלם, בדבר ה' (א-ב):

"לא תִקַח לך אשה,
ולא יהיו לך בנים ובנות,
במקום הזה"...

כי הבנים והבנות "הַיִלוֹדים במקום הזה" ימותו בהמוניהם, ואיש לא יוכל אפילו להתאבל עליהם (ג-ח); שמחת חתונות תיעלם כליל (ט):

"הנני מַשְבּית מן המקום הזה לעֵינֵיכם ובימֵיכם,
קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה";

במצב הזה, ירמיהו חש זעם עצור, כאב נורא וחוסר אונים, בייחוד כנביא נרדף, שרודפיו (עדיין) לא מקבלים את עונשם הראוי להם, עד שמאס בחייו (ט"ו, י):

"אוי לי אִמי כי יְלִדְתִני
איש ריב ואיש מָדוֹן לכל הארץ.
לא נָשיתי (חובות), ולא נָשוּ בי,
(ובכל זאת) כֻּלֹה מְקַלְלַני";

המשבר האישי של ירמיהו בא לידי ביטוי חריף בהתפרצות דומה לאיוב (המתוארת בהרחבה בסוף פרק כ'). הנביא סובל בגלל דבר ה' שבפיו, אבל עזרת ה' המובטחת לא תמיד מגיעה, והוא מרגיש לעתים כמו בנחל אכזב (ט"ו טו-יח):

"דַע שְׂאֵתי עליך חרפה...
מפני יָדךָ בָּדָד ישבתי,
כי זַעַם מִלֵאתָני;
למה היה כְאֵבי נֶצַח...?
הָיוֹ תהיה לי כמו אַכזָב – מים לא נֶאֱמָנוּ!"

על זה ה' כעס על ירמיהו, ודרש ממנו לשוב ולבטוח בו ובישועתו (ט"ו, יט);

בהמשך נמצא מצידו טענות נוספות (י"ז, טו-טז) – רבים לועגים, חושבים שירמיהו מגזים בטירוף, וכל הרעה הזאת כאילו נשפכת מליבו, מתסכוליו האישיים:

"הִנֵה הֵמה אֹמְרים אֵלָי
אַיֵה דְבַר ה' יָבוֹא נא!
ואני לא אַצְתי מֵרֹעֶה (=מהיותי רועה צאן) אחריך,
ויום אָנוּש לא הִתאַוֵיתי – אתה ידעתָ –
מוֹצָא שְׂפָתַי – נוכח פניך היה".

באדיבות אתר 929