נאמנות

בפרק י"ב, פונה הנביא לזכרו של יעקב ומציג אותו כסמל הנאמנות: "ויברח יעקב שדה ארם ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר" (יג). באם נעצור לרגע ונתבונן במעשהו של יעקב, נראה כמה מושג הנאמנות חזק אצלו. תכונה זו באה לידי ביטוי כבר בתחילת הדרך, כשהוא אוהב את רחל ומבקש להתחתן איתה. שבע שנים נאלץ יעקב להמתין לה בתחילה, תוך כדי עבודה קשה עבור לבן, וזאת מרוב אהבתו לרחל. הבה ונשאל את עצמנו: כמה מאתנו בגיל השידוכים היו מוכנים לחכות שבע שנים תמימות עבור בחורה מסוימת? הלא גם אם היינו אוהבים אותה, עדיין היינו אומרים שחבל מאד שלא ניתן להתחתן עמה, אך הרבה שלוחים למקום, הרבה בחורות טובות בעיר, ולא היינו מוכנים להמתין שבע שנים אלא היינו נפרדים לשלום ומחפשים אחרת נאה הימנה (או כמותה). ואולם יעקב נאמן באהבתו ואינו מחפש אלטרנטיבות אחרות.

מושג הנאמנות האישית בא לידי ביטוי ביתר שאת וביתר עוז, בהמשך הפסוק המתייחס לכך שלבן מרמה את יעקב ונותן לו את לאה. עכשיו, כשכבר יש לו אשה אחת, ההצעה להמתין עוד שבע שנים, כגר בארץ זרה ותוך כדי עבודה קשה, דורשת מנה גדושה של נאמנות אישית לאהובתו. ובל נשכח, שאין לו כל ערובה שגם הפעם לבן לא ינסה לרמותו ולהתכחש להסכם שביניהם. אם בפעם הראשונה החליפו לו את אשתו המיועדת, מי יתקע כף לידו שהתרמית לא תחזור על עצמה? כך, שנכונותו לעבוד עוד שבע שנים נוספות על הספק שיזכה ברחל היא ביטוי לנאמנות יוצאת דופן.

הפסוק הבא מקביל את נאמנותו של יעקב לנאמנות של הקב"ה כלפי עמו: "ובנביא העלה ד' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר" (יד). סוף הפסוק ("ובנביא נשמר") מקביל לסוף הפסוק הקודם ("ובאשה שמר") ויש לראות גם את תחילת הפסוקים כמקבילים, דהיינו העבודה עבור רחל מקבילה לנביא המעלה את ישראל ממצרים. בשני המקרים נוצרת מערכת יחסים ארוכת טווח המוכנה להתמודד עם קשיים מפאת המחויבות כלפי בת הזוג (רחל\כנסת ישראל).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון