מתחושה פסיבית למחוייבות אקטיבית

בפתח ה'יד החזקה' - בהלכות יסודי התורה, מונה הרמב"ם שתי מצוות יסוד הנובעות מהאמונה בה' יתברך:
"האל הנכבד הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר: "ואהבת את ה' אלוהיך" (דברים ו', ה) ונאמר: "את ה' אלוהיך תירא" (דברים י', כ)" (הלכות יסודי התורה, ו, יג).

ברם אהבה ויראה זו כלפי אלוהי מרום הגבוה ממושגי אנוש מחייבת התבוננות עמוקה, ולפיכך מוצא הרמב"ם לנכון להתוות דרך לאהבת ה' ויראתו, וכה דבריו רַבֵּי היפעה וההוד:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לא-לוהים לא-ל חי" (תהילים מ"ב, ג). וכשמחשב בדברים האלו עצמם - מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה-אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: "כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך... מה אנוש כי תזכרנו" (תהילים ח', ד-ה)" (הלכות יסודי התורה, ח, ד-ה).

דברים אלה פותחים בפנינו נתיבים גדולים בעבודת ה':
א. הרמב"ם מלמד אותנו מה גדול ערכה של ההתבוננות בפלאי הבריאה כמפתח לעבודת ה' ויראתו, ובכך הופך הוא את עצם ההתבוננות בטבע מתוך מגמה זו - לעבודת ה' יתברך.
ב. לדעת הרמב"ם מביאה התבוננות זו - בו זמנית - לשתי תחושות מנוגדות לכאורה: אהבה ויראה.
אלא שיש לשים לב שהיראה האמורה כאן אינה יראת עונש שהיא כשלעצמה מדרגה נמוכה בעבודת ה', אלא יראת הרוממות שאין שיעור לגודלה*.

והנה - בבוא הרמב"ם להאיר מידה זו בוחר הוא דווקא בפסוקים ממזמור ח' בתהילים, שאין כמותו לבטא את יראת הרוממות:
"כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ
יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה
מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ
וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (ד-ה).

אך יש להוסיף כי לאמיתו של דבר, אם נדקדק במזמור שלפנינו נגלה, שיראת הרוממות הפועמת בו אינה מביאה רק לרתיעה ופחד מפני נורא תהילות כדרך שמדגיש הרמב"ם, אלא גם - בו זמנית להכרת תודה לה' יתברך על שחרף אפסות האדם בחר בו להיות נזר הבריאה ולהמשילו במעשה ידיו:
"וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלוֹהִים
וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ
תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ
כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (ו-ז).

הכרה זו עצמה מביאה את האדם שנברא בצלם אלוהים - "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלוֹהִים", להתבונן בבריאה, לא רק כצופה מן הצד האוהב וחרד כאחד, "ממעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים" של ה' יתברך. אלא גם כמי שהופקד על הבריאה להנהיגה ולשכללה, כשותף פעיל לריבונו של עולם.

מנקודת מבט זו הופכת אהבת ה' ויראתו מתחושה פסיבית למחויבות אקטיבית** הקוראת לאדם:
היה שותף מתוך אהבה ויראה עד בלי די
לתיקון עולם במלכות שדי.

-----------------------------------------------

* ועיינו במסילת ישרים לרמח"ל בפרק כד ב"ביאור יראת החטא".
** עיינו: 'אנו ידיך!', מעט מן האור לספר שמות, עמ׳ 154-158.

באדיבות אתר 929