מצווה או רצח?

מצוַת מחיית עמלק היא מן הקשות שבמצוות מבחינה נפשית. היא דורשת מן האדם להתגבר על רגשי החמלה הטבועים בנפשו, מפאת הציווי האלוקי המטיל עליו מרות. בנוסף, הצייתנות לצו האלוקי היא הסיבה היחידה היכולה להצדיק את הריגת בני עמלק. במידה והדבר אינו נעשה מפאת הצייתנות בלבד, אלא מתערבים בעשייתה מניעים זרים, אזי הפעולה איננה מצווה אלא רצח.
כוחות שונים משמשים בערבוביה בנפשו של האדם. לצד החמלה והרחמנות הטבועים בו, קיימים בו אף כוחות אפלים, שיש בהם מן הכוחנות, האגרסיה והאגואיזם. התורה חוששת מאוד מפני מתן ביטוי לצד היצרי והאפל של האדם כשהוא מופעל נגד חבירו, ועל כן הזהירה מפני פעולות העלולות להיעשות מתוך דחף יצרי אלים, אף אם יש להן הצדקה. ישנם ערכים שהיהדות רואה אותם כמוצדקים באופן עקרוני, אך בכל זאת התורה אוסרת על פעולות המביאות אליהם מפאת הבעייתיות הטמונה ביישומם בעולמו של האדם.
כך, למשל, הנקמה. קיים חשש כבד מן השימוש בה, שהרי אין האדם יכול לשער בנפשו האם מעשיו מושתתים על ערכי היושר והצדק, ומשום כך מבטאים עיקרון נעלה, או שמא הם באים כתגובה רגשית של נפש פגועה וזעם אינסטינקטיבי, המגיב באלימות נגד הפגיעה האישית תוך כדי יניקה מן הצדדים האפלים יותר שבנפש האדם, ולכן מצווים אנו להתרחק מן הנקמה.
התורה לא אסרה את מחיית עמלק למרות שהמצווה דורשת מן האדם להשתמש באכזריות הטבועה בו, אך משום כך הכרחי ביותר לוודא שהדבר נעשה אך ורק מפאת הציווי האלוקי, וששום שיקול אחר אינו מעורב בו.
והנה, אם שאול חומל על הצאן והבקר ואיננו משמיד אותם כפי שהצטווה, אזי הוא מטיל צל כבד ביותר על כל מעשיו בלחימה כנגד עמלק. מאותו רגע שאין הוא הורג את הבקר, מתברר ששיקוליו אינם מוכתבים על ידי הציווי בלבד, ומשום כך ישנו קטרוג גדול כלפיו. הריגת אומה ואנשיה לא יכולה לזכות להצדקה אם איננה באה מכוח הציווי בלבד.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון