מעשה סמלי

במערת עין גדי הגיע דוד למבחן המוסרי העליון – אפשר היה להרוג את המלך שאול ולהשתחרר בבת אחת מהבריחה הנואשת, ומסכנת החיים התמידית, והרי 'הבא להרגך השכם להרגו', ודוד לא חטא לשאול כלל.

בעיניהם של אנשי דוד, זה היה ממש מאת ה', ששאול נכנס "לְהָסֵך את רגליו" (ג-ד) בדיוק במערה שבתוכה ישבו. גם לא קשה לשער את תגובתם למעשה הסמלי שדוד עשה בכריתת כנף הבגד, ויותר מזה, את יחסם לשיח האישי המדהים בין דוד לשאול, כשדוד משתחווה "אַפַּיִם ארצה" (ט) לפני המלך החוקי הרודף אחריהם להורגם, ומדבר עמו מרחוק כמו ממשיך את הנגינה לפניו – "ואבי רְאֵה גם רְאֵה את כנף מעילך בידי..." (יב). באמת, איך הצליח דוד לשלוט באנשיו ולעצור את תגובתם המתפרצת – "וַיְשַסַע דוד את אנשיו בדברים, ולא נְתָנָם לקום אל שאול" (ח).

עוצמתו ונחישותו של דוד נחשפות רק כשחזר והפקיד את הכל ביד ה', ובתנאי מפורש, שהוא לא ישלח ידו, ולא יפגע במשיח ה', מלך ישראל – "מֵרְשָעים יֵצֵא רֶשַע, ויָדי לא תהיה בך" (יג-יד). כשחזר דוד לעצמו, הוא היה בעיני עצמו לא יותר מ"פַּרעֹש אחד" (טו). קולו של "בְּנִי דוד" (יז) החזיר את שאול לשפיות, כמו בימי הנגינה, ולראשונה הבין, שדוד ראוי ממנו – ומיד ביקש שבועה בשם ה' להצלת משפחתו.   

***

בישיבה חרדית בתל-אביב כרת תלמיד צעיר בלילה, כנף מעיל של תלמיד שפגע בו. אבי התלמיד שכנף מעילו נכרת, הזהיר את ראש הישיבה: מי שכורת כנף מעיל מסוגל גם לרצוח. ראש הישיבה לא קיבל. לימים, רצח כורת הכנף ראש ממשלה בישראל, בכיכר מלכי ישראל.

באדיבות אתר 929