בפרק שלפנינו טענותיו של העם באות בעקבות אורך הגלות ותחושת השכחה והסתר הפנים, כעבד שעזבו רבו. במצב זה עיקר הנחמה היא בהדגשת קיומן של מגוון מערכות יחסים אחרות בין ישראל לקב"ה, וביציבותן של אלה לנוכח משברים.

 

פרקנו מדבר על נקודה מתקדמת מבחינת ציר הזמן של אורך הגלות, ומבחינת ההתקדמות הרוחנית. ישראל כבר אינם נתונים תחת הלם ראשוני מהגלות ואין הם עוד משותקים, אלא הם מגיבים למציאות שנוצרה. הקושי בגלות העומד ברקע הדיאלוג המוצג בפרקנו, איננו המכה הראשונית והכאב החריף, אלא התמדת הגלות לאורך ימים ושנים. המסקנות בדבר שכחת הקב"ה את עמו שהנביא שם בפיהם של ישראל נובעות מאורך הגלות וממשמעותה. טענות העזיבה והשכחה ("ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני"; יד) מבטאות תחושה של התעלמות ארוכת טווח והסתר פנים מתמיד, ולא את הכעס וחרון האף של העונש בשעתו.

תגובתו של הנביא המנחם את העם בשם הקב"ה נוקטת בתכסיס כפול: ראשית, התגובה המיידית היא להבטיח שהגאולה תגיע במהרה ותסתיים בקרוב (יז-כא). הנביא מבליט את מהירות הגאולה ומיידיותה: "מהרו בניך... כי עתה תצרי מיושב" (יז-יט) וכן את יכולת המהפך המסוגלת לשנות את פני ההיסטוריה מן הקצה אל הקצה באופן המפתיע את האדם. ישראל יעמדו תמהים אל מול פני הגאולה, היות וכאשר היא תגיע בעתה, אזי היא יכולה לבוא בדרך על-טבעית המדלגת על פני התהליך ההיסטורי הרגיל וההדרגתיות המובנית בו ועל כן האדם לא יבין מנין זאת.

שנית, הנביא מציג את מערכות היחסים שבין ישראל לקב"ה ומראה שהן לא ניתקו אלא ממשיכות להתקיים לטווח הארוך.

הנביא איננו מוסר את הנימוק שבפי ישראל לתחושת היותם עזובים. לאמיתו של דבר, ייתכן שאין הם מתיימרים להביא לכך נימוק תיאולוגי אלא לבטא את התחושה הקיומית שאורך הגלות מעיד על שכחה והתעלמות. בין כך ובין כך, ברור ששורש תחושה זו הוא בתפיסה מסויימת של מערכת היחסים שבין ישראל למקום, שהרי טענת העזיבה מניחה מערכת יחסים מסויימת. ואכן, כשחז"ל שמו טענה מעין זו בפי ישראל שבדור החורבן, נקודה זו הובלטה:

"כענין שאמרו ישראל ליחזקאל ... אמרו לו: יחזקאל, עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו? אמר להם: הין. אמרו לו: הואיל ומכרנו המקום לאומות העולם יצאנו מרשותו. אמר להם: הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור שמא יצא חוץ לרשותו?" (ספרי במדבר פיסקא קטו ד"ה למען תזכרו)

מערכת היחסים המשמשת כמצע לדיון שבין יחזקאל לעם היא יחסי עבד ואדון. העם מניח שזיקתם לקב"ה היא קניינית ולא קיומית ולכן ניתנת לשינוי. ואכן, אין להכחיש שיחסי האדון והעבד משמשים בתורה כביטוי לזיקת ישראל לקב"ה ובכך אין העם טועה. ברם, טעותו בדבר ניתוק הקשר נעוצה בשני דברים:

א. אין מדובר בזיקה קניינית-מסחרית אלא קיומית. מבחינת הגדרתה היא עבדות, שהרי יש בה תלות והיא נובעת מהיות האדם יציר כפיו של אדון כל הארץ ("יצרתיך עבד לי"; מ"ד, כא), אך היא איננה מערכת תועלתנית. היות האדם עבד לקב"ה היא מהות רוחנית, והיא משמעותית הן מזוית האדם והן מזוית הבורא, ועל כן הוא לא ינתקה.

ב. מערכת היחסים של אדון ועבד קיימת בין האדם למקום, אך אין היא המערכת היחידה, ובצידה מתקיימים עוד זיקות ויחסים.

בפרקים שלפנינו, בהם מערכת היחסים של עבד ואדון איננה המערכת היחידה או המרכזית, עיקר הנחמה היא בהדגשת קיומן של מערכות יחסים אחרות בין ישראל לקב"ה, וביציבותן של אלה לנוכח משברים. בדרך זו, ישעיהו מציג שלושה מודלים של מערכות יחסים, ובשלושתם הוא מדגיש את חוסנם אף לנגד טראומות ומשברי אמון קשים בין הצדדים. על כך ניתן להמשיך ולקרוא במאמר המלא.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון