ממצוקה לאהבה

מזמור ק"ל מתאר שני שלבים הדרגתיים במערכת היחסים בין המשורר ובין א-לוהיו. בשלב ראשון, בחלק הראשון (פסוקים א-ד), המשורר מצוי במצוקה, ומתוך המעמקים הוא פונה לה'. בשלב השני, בחלק השני (פסוקים ה-ח), לאחר שהוא נענה ויצא מן המצוקה הקשה בה היה שרוי, פנוי המשורר לפתח את מערכת היחסים הרוחנית בינו ובין הקב"ה שהושיע אותו ונענה לתחנוניו.

הדברים באים בהדרגה - לאחר שאדם שב בתשובה ומכיר את בוראו, חשקה נפשו לאהבה את ה' ולדבקה בו.

על בסיס זה ניתן לבאר כמה הבדלים בין פסוקים א-ד ובין פסוקים ה-ח:

1. בחלק הראשון, העוסק במצוקת המשורר, אין מקום להזכיר את כלל ישראל. ידועה העובדה, שאדם השרוי במצוקה מתעסק בעצמו ובצרותיו האישיות, ואינו פנוי לחשוב על הכלל. לעומת זאת, בחלק השני, בו המשורר כבר לא שרוי במצוקה אלא ברצון להידבק בה' יש בהחלט מקום להזכיר את כלל ישראל. האדם שנמצא בחוויה רוחנית, משתוקק לחלוק את חווייתו עם הכלל לכן, פונה המשורר לעם ישראל וקורא לציבור "יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד" (ז).

2. בחלק הראשון, בזמן המצוקה, המשורר הוא המרים קול ומקווה שה' ישמע אותו: "ממעמקים קראתיך" (א); "שמעה בקולי" (ב); "תהיינה אזניך קשֻּׁבות לקול תחנונָי" (ב). לעומת זאת, לאחר שהמצוקה תמה, שואף המשורר לשמוע את דבר ה' במטרה להידבק בו ובדרכיו: "ולדברו הוחלתי" (ה).

3. המילה 'עוון' חוזרת בשני החלקים, אך בהקשר שונה בכל חלק. בחלק הראשון מוצגת האפשרות שהעוונות הספציפיים של המשורר יישארו: "אם עונות תשמר יה" (ג). לעומת זאת, החלק השני מכיל קביעה חד-משמעית "והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו" (ח), זאת מכיוון שבחלק הראשון המשורר עדיין נמצא במצוקה, ואין כל ערבות שה' אכן ייענה לתחינותיו וימחל לעוונותיו. לעומת זאת, בחלק השני המשורר כבר זכה למחילה על עוונותיו, והוא יודע שפנייה לה' תוביל למחיית כל עוון.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך הספר "וביום צום כיפור יחתמון" בהוצאת תבונות