ה' מעוניין שישראל יבינו שהוא זה שהושיע אותם במלחמה זו. אולם מתוכן השיחה בין גדעון לבני אפרים ניתן לטעות ולחשוב שאולי בני האדם בכוחם ניצחו במלחמה זו, או אפילו אלהים אחרים – הבעל, סייע בידם. נראה כי יש בכך רמז כי ישראל לא יראו בסוף בניצחון את יד ה'.
תשובתו של גדעון לבני אפרים מעידה לכאורה על צניעות, ואף על חכמה דיפלומטית רבה.
אך עלינו לשים לב, שהשאלה החשובה העומדת ברקע המלחמה היא האם ישראל יראו בה' את המושיע.
מבחינה זו, תשובתו של גדעון לבני אפרים מעוררת שתי בעיות: ראשית, הוא מתאר את מעשי אפרים בהריגת עורב וזאב כטובים יותר מן ההתקפה הראשונית, שהיא, כזכור, מעשי ידי ה'. כביכול, פעולתם של אפרים גברה על פעולת ה'! שנית, גם ישועת ה' עצמה מתוארת בפיו כמעשה ידיו שלו!
סיפור הריב עם בני אפרים מרמז לסיפור הריסת מזבח הבעל.
השורש רי"ב מרכזי בשני הסיפורים; גם אנשי עפרה וגם איש אפרים באים בטענות אל גדעון והם מתפייסים בעזרת טיעון הגיוני: תיאולוגי ("הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל?!" - ו', לא) או דיפלומטי ("הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר" - ב)
ההשוואה מציגה את בני אפרים כעומדים לצדם של בני עפרה, עובדי הבעל, בביקורת על גדעון, ולמעשה הדעת נותנת שגם בני אפרים, ככל ישראל, עבדו את הבעל.
לאור זאת, מעניין לשים לב לדברי גדעון לאפרים: "בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱ-לֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן..." (ג). השימוש בשם 'א-להים' הוא חריג בסיפור, והוא מופיע דווקא כעת כשגדעון פונה לעובדי הבעל. גדעון ללא ספק מתכוון לה', אך דבריו מותירים פתח להבנה כי 'אלהים' שלהם, הבעל, הוא שנתן בידם את שרי מדין. ההשוואה לסיפור הריסת המזבח, שבו השם 'אלהים' יוחס בפועל לבעל ("אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ" - ו', לא), מחזקת את ההבנה הזו. דברי גדעון עלולים להיות מובנים עתה באופן אחר: 'אלהיכם נתן בידכם, בני אפרים, את עורב וזאב; והדבר גדול יותר ממה שאני עשיתי בקרב הראשון, שלמעשה נוצח על ידי ה!'
אנו מתחילים לראות, אם כן, ניצנים לכך שישראל לא יראו בסוף בניצחון את יד ה', על אף דרישותיו של ה' מגדעון.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון