מישועה פלאית לגאולה הסופית

פרק כ"ט הפותח את חטיבת נבואות ה"הוי", ממשיך גם את חטיבת נבואות בית היין: "הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר" (ט). סביר להניח שבתחילת הפרק מתואר מצור סנחריב על ירושלים בימי חזקיהו: וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת (ג), ובעקבותיו הצלתה המופלאה של העיר (ה-ח). אך אין אזכור מפורש של ימי חזקיהו, מכיון שזו נבואה שהוצרכה לדורות. הדגם של עיר במצור מוקפת אויבים, שזוכה להצלה פלאית ורווחה פתאומית, יחזור על עצמו גם בימי שיבת ציון ובימי החשמונאים, ואף בדור האחרון, בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים.

העובדה שנס ההצלה לא הופך להיות הגאולה האחרונה, לא בימי ישעיהו וחזקיהו וגם לא בכל אחת מהפעמים האחרות עד היום, היא שגורמת לנביא להאנח ולקרוא קריאות הוי: הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל (א), על ירושלים, המקדש והמזבח, ו-הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ (טו).

האשמה היא באותם יהודים "שיכורים ולא מיין", שנפלה עליהם רוח תרדמה, שעיניהם עצומות (י) שדבר ה' בתורה הוא להם כספר החתום, שאינם יודעים, ואינם רוצים לדעת לקרוא בו (יא-יב). יהודים שקיום המצוות שלהם הוא בבחינת "מצוות אנשים מלומדה", והם עושים במחשך מעשיהם וסבורים שאיש אינו רואה אותם (טו). הם אינם למדים דבר מהתהפוכות ההיסטוריות הפלאיות, וממשיכים לחטוא ולהחטיא, להתעלם מן המוכיחים בשער ולהטות את הצדיקים אל התוהו (כא).

הנסים והנפלאות שעושה הקב"ה עם ירושלים לא ישנו את המציאות הרוחנית. רק כאשר תועי הרוח ידעו בינה והרוגנים ילמדו לקח (כד), נזכה לראות את ההשפעה החיובית של נס ההצלה. אז יבינו הכל כי הישועה היא מעשה ידי ה' בקרבנו, ומתוך כך יקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי יעקב יעריצו (כג).