מחילול השם לקידוש השם

מיד לאחר המעשים הסמליים, נשמעת נבואתו המילולית הראשונה של הנביא לעם, המסבירה את המעשים:

"כֹּה אָמַר ה' א-להים זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת. וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי לְרִשְׁעָה מִן הַגּוֹיִם וְאֶת חֻקּוֹתַי מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֶיהָ. כִּי בְמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְחֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם" (ה', ה-ו).

הגורם המרכזי לחורבן על פי נבואת יחזקאל הוא מצבה של העיר ירושלים בהשוואה לזה של הערים שסביבותיה. אך נראה כי השוואה זו טומנת בחובה לא רק את מעמדה של העיר, אלא את מעמדו של ה', בעיני הגויים האמונים על תפישות אליליות. עבור הגויים שמסביב, ירושלים והמקדש שבתוכה היו עד לחורבן עוד עיר מקדש, מתוך שלל ערי המקדש שבמסופוטמיה. העם ידע שחורבן המקדש נתפש בעיני הגויים כחולשה של ה', משום שמקדש שנחרב ביטא את חוסר יכולתו של האל להגן על 'מקדשו' ולמנוע את חורבנו. אשר על כן, חורבן המקדש כרוך היה מטבעו בחילול שם ה' בגויים. האפשרות כי ה' הוא שיגרום לחורבן המקדש במכוון היתה זרה ומנוכרת לגויים, והעם התפתה לחשוב שלכל הפחות משום כך – על אף חטאיהם החמורים – המקדש לא ייחרב לעולם.

למרות זאת, ה' מחליט להחריב את מקדשו, ויחזקאל מנבא על פורענות קשה ביותר, ומבאר את המעשה הסמלי, שמשמעותו כליה לעם:

"שְׁלִשִׁתֵיךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ, וְהַשְּׁלִשִׁית בַּחֶרֶב יִפְּלוּ סְבִיבוֹתָיִךְ, וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל רוּחַ אֱזָרֶה וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם. וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם" (ה', יב-יג).

לשונה של נבואה זו קשה במיוחד, המילים: 'תחוס עיני', 'אחמול' ו'הנחמתי' (פס' יא, יג) נאמרות בהקשר שלילי. וגם בהמשך הספר אין שימוש במילים אלה כמילות נחמה. העדר נבואות בהן ה' חס על עמו, חומל עליהם או מנחם אותם בספר יחזקאל מחדדת את המציאות הבלתי הפיכה, והחד פעמית שבחורבן בית המקדש.

אולם, נראה כי מעתה הקב"ה מקדש את שמו שחולל בעיני הגויים, ומבסס את מעמדו כ'אל' נישא מיתר האלים, הקב"ה הוא א‑לוהי העולם כולו, שרצונותיו הם ש'מפעילים' גם את העמים האחרים וא-לוהיהם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון