מהי הקושיה של קהלת על פעולות האדם ומהי תשובתו?
בתחילת הספר קהלת קובל על המחזוריות שבטבע. הוא טוען שבגלל המחזוריות אין התקדמות בעולם, ולכן אין משמעות לנעשה בו. בפרק ג' הוא טוען טענה דומה ביחס למעשי האדם. הוא מתאר את מחזוריות חייו של האדם במבנה של שיר שיש בו מבנה קבוע ומקצב החוזר על עצמו: "עת ל... ועת ל...., עת ל... ועת ל...". בכך הוא ממחיש את המונוטוניות והחזרה שבחיי האדם ובפעולותיו.
השיר מפרט צמדים של פעולות שונות כאשר בכל צמד יש פעולה שמבטאת בנייה ופעולה מנוגדת שמבטאת הרס. קהלת מתבונן במעשי האדם ותוהה מה ערכם. הוא אינו מבין מה משמעות הבנייה אם בסוף יגיע זמנה להיהרס, ומה משמעות ההרס אם יגיע גם זמנו של הבניין – "מַה־יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל" (ט).
הוא מסביר שבני האדם עמלים ופועלים למרות ארעיות מפעליהם, משום שאינם מודעים לארעיות זו: "מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף" (יא). כלומר, הידיעה כי הוא ומעשיו זמניים מודחקת בנפש האדם. האדם חי בתודעה שהוא חי חיי נצח ואינו נתון לחוקי המחזוריות, ומדחיק את הידיעה שבעצם הוא ומעשיו ארעיים.
התבוננות זו אמנם מביאה לייאוש, אך קהלת מסכם אותה במסקנה אופטימית יחסית: "וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי־הוּא חֶלְקוֹ..." (כב). חייו הארעיים של האדם הם החלק שלו בעולם, והוא צריך לשמוח בחלקו ולא לצפות לראות את התמונה השלמה.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר במרכז הלכה והוראה