מחזה הטרף

חיות הטרף - אריות, זאבים, נמרים ודובים רעבים - היו מצויות ביערות שכיסו בימי קדם את הרי הארץ. אולם במשך השנים, בייחוד לאחר התיישבות בני ישראל בארץ, נכרתו היערות בידי החקלאות המתפתחת והמתקדמת, ונדחקו לשטחים מצומצמים, אשר בהם שרדו פריצי החיות. במקומות שונים במקרא אנו שומעים הדי מאורעות שקרו בהתנגשויות עם חיות אלו.

מרכזן ומעוזן של חיות-הטרף, לאחר שנכבשו רוב היערות על ידי החקלאות (ואלה ששרדו היו מוקפים יישובי אדם), היה על גדות הירדן. פה מקום הג'ונגל בארץ ישראל, הנקרא "גאון הירדן": יערות סבוכים אשר כמעט אין לחדור לעמקם. וכאן מצאו את משכנם בטח כל אלימי-שינים. ועד הזמן האחרון שרדו מהם בודדים.

רועי המדבר היו נאלצים בנדודיהם לרדת עם צאנם לערבות יריחו (כאשר יעשו הרועים גם כיום בעת כלות המרעה במדבר) או לנדוד צפונה אל המורדות המזרחיים של מדבר אפרים. ובמקומות אלה היו מתפרצות על העדר מדי פעם בפעם חיות הטרף אשר הרעידו את הרועים וצאנם. אימה זו באה לידי ביטוי בנבואתו של עמוס הרועה מתקוע:

"כּה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם או בְדַל אזֶן
כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּשְׁבִים בְּשׁמְרון בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ" (עמוס ג', יב)

ואותו מחזה מזעזע מסעיר מדי פעם בפעם בנבואות שונות גם את ירמיהו הרועה.
בנבואת הזעם על אדום הוא מתאר את אויבה:

"הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאון הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן
כִּי אַרְגִּיעָה אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקד
כִּי מִי כָמונִי וּמִי יעִידֶנִּי וּמִי זֶה רעֶה אֲשֶׁר יַעֲמד לְפָנָי" (מ"ט, יט)

ומופיעה לפנינו כל התמונה המחרידה של האריה המגיח על נווה הרועים (אשר נדמה להם עד עתה כשליו ובוטח) ועושה שמות בעדר.

חרדה כזאת הוא מנבא גם לבבל בבוא יומה במילים אלו ממש (נ', מד) ועל עמו השדוד קורא הנביא הרועה:

"שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל אֲרָיות הִדִּיחוּ הָרִאשׁון
אֲכָלו מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְזֶה הָאַחֲרון עִצְּמו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (נ', יז)

כל כך חיוני תיאור זה וכל כך מורגשת בו חווית הרועה אשר היה עד-ראיה למחזות נוראים כאלה, או לפחות, שרוי היה בסכנה מתמדת של הופעתם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת