מזמור בשני קולות

כתב רד"ק בפתיחת המזמור:

אלה הששה מזמורים עד סוף הספר הם כולם תהילות הא-ל יתברך ושבחו, לפיכך החל בהם בתהילה, ומשלים בתהילה, לגודל התהילה;

וזה המזמור, תחילת הפסוק הראשון "תְּהִלָּה לְדָוִד", ותחילת הפסוק האחרון "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי...", והחמישה מזמורים, "הַלְלוּ יָ-הּ" בראש ובסוף, והכל לגודל התהילה;

ומתי תהיה תהילת הא-ל גדולה? בקיבוץ גלויות, שיראו כל העם הנפלאות שיעשה עם ישראל, לפיכך הזכיר קיבוץ גלויות ובנין ירושלים...

שיר התהילה הזה (האחרון בא'-ב'), שומר על קצב פנימי ייחודי (בדומה למזמור ל"ד, אבל באיזון יותר מדויק), בין הקול האישי הפונה 'אליך', לבין הקול הסמכותי, הכללי, האובייקטיבי המדבר 'עליו', ויש כמעט שוויון בין פסוקי 'הקול האישי', לבין 'הקול הכללי, הסמכותי (ראה מבנה המזמור) 

מוקד המזמור הוא הפסוק של מלכות ה', שניצב לבדו בהעדר זועק של פסוק באות נ', וכמדומה, שהבלטת מלכות ה' היא הסיבה להעדר הפסוק שאחריו, שהיה צריך להיות שם בקול הכללי, לפי הקצב, ולפי האיזון.

בדומה במזמור ל"ד, הקול האישי 'אליך', פותח ומוביל, והקול הסמכותי, הכללי 'עליו' חותם וברצף – זה כל כך מזכיר את ה'מטבע שטבעו חכמים בברכות':  

תחילה, 'ברוך אתה ה' – ומיד אחר כך, 'א-לֹהינו מלך העולם' – תחילה, קשר אישי נועז וישיר של אהבה, ומיד, יראה עמוקה מלפני 'מלך העולם'.

שימו לב לקצב המזמור בין שני הקולות, ונסו לקרוא בשני קוראים, שעונים זה לזה; לפתע תשמעו את המזמור המוכר כל כך, בשמיעה שונה מאד.

באדיבות אתר 929