מה קרה ביום הכיפורים בזמן חנוכת המקדש? האם קיימו אותו או לא?
"אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים. והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל (כלומר ישראל עצמם) כלייה? יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא" (בבלי מועד קטן ט עמ' א).
האירוע ההמוני הזה התחיל, לפי עדות ספר מלכים, "בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי", ונמשך "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם".
גם על פי דברי הימים (ב ה): "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי", אלא שלגבי משך החגיגה ספרנו ספציפי יותר: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים. וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב".
הניסוח בדברי הימים מבאר את הניסוח במלכים, ומכניס אל תוך החגיגה את שמיני עצרת שנראה כאילו נשמט בגירסת ספר מלכים; ו"היום השמיני" שבו שילח שלמה את העם במלכים, הופך בדברי הימים להיות "ויעש ביום השמיני עצרת", ולמחרת ביום עשרים ושלושה לחודש השביעי התבצע שילוח העם.
אבל בתוך הדברים מתברר שאת שמיני עצרת הצלנו משכחה, אבל יום הכיפורים עצמו נפל בין הכסאות; ועל כן דורש ר' פרנך את פסוקי הסיום והשמחה כשמחה על סליחת העוון של אי קיום יום הכיפורים. למרות נסיונות אחדים בתלמוד, נשארת הבנת האמוראים על כנה – ארבעה עשר היום האלה היו רצופים והסתיימו למחרת סוכות, מה שאומר שביום הכיפורים גם הקריבו קרבנות שאינם מעניין היום, ואף אכלו ושתו ושמחו, ונימוקם עימם.
האמת היא שבמקראות עצמם אין הכרח להבין כך. "החודש השביעי" בדרך כלל עשוי לציין את ראש החודש דווקא, ו"החג" אינו חייב להיות סוכות (בתהלים פ"ד מתייחס המונח חג, על פי חז"ל עצמם, לראש השנה – "בכסה ליום חגנו"); לפיכך אפשר גם ששבעת הימים ושבעת הימים לא היו רצופים, וכך פירש אבי ז"ל, ד"ר מושקוביץ, באחת משיחותיו בתכנית "פרקי היום בתנ"ך".
על פי דעתו, החלו החגיגות בב' בתשרי עד ט' בתשרי, הופסקו לימים שמיום הכיפורים עד סוכות, ולאחר מכן נחוג חג הסוכות במלואו, בדיוק ככתוב בספר מלכים. אף דעתו של ראב"ע היתה שאפשר שדילגו על יום כיפור וגם על שבת, או לפחות – כך טענו רד"ק ואברבנאל – שלא אכלו ביום הכיפורים. אולם הגמרא, כאמור, מפרשת על פי דרכה בכל מקום, ליצור רצף אירועים, אף אם יום הכיפורים עצמו נופל קרבן לשיטת הפרשנות הזו.
מה באמת היה שם, מי חכם וידע. בהמולת ההמון החוגג ועשרות אלפי הקרבנות, ובשמחת האירוע שסגר את תולדות עם ישראל עד אותו היום בשיא שלא היה כמוהו, שכל ההיסטוריה זרמה אליו, טבעו הפרטים בשמחה הגדולה ונעלמו ברמזי הטקסט. "ויצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא".