מה יאכלו המסכנים בסוף הצום?

הרעיון היסודי של הצום הוא השוויון הבסיסי בין בני אדם, שכולם נבראו "בצלם א-להים". כשמתענים, כולם רעבים, כשצמים, הפערים נדחקים הצידה. לעומת זה, כשחלק אוכלים כסעודות שלמה המלך, וחלק אוכלים פת חֲרֵבה, התחרות החברתית-כלכלית משתוללת, הפערים שוברים שיאים, ויחד אִתם רמיסת החלשים והדלים, ומעשי עוול ועושק לאין שיעור.

יום של צום ותענית יכול להפוך מנוף לשינוי ולתיקון, אם מבינים נכונה את משמעותו, ואם פועלים בהתאם. אבל אם הופכים את יום הצום ליום טקסי בו מכים "באגרֹף רשע" (ד) על חזה נפוח, מלא מזימות תחרות ורוע – אין לצום שום ערך.

נקודת מבחן קריטית היא בשאלה, מה יאכלו המסכנים בסוף הצום – האם העינוי פשוט יימשך עוד ועוד? אם עבור החזקים והעשירים הצום נמשך יום אחד טקסי, ועבור האביונים הוא אורח חיים קבוע – ה' לא יקבל את הצום, ולא את התפילות, הנענועים וטקסי הווידוי.

השבת היא צו ה', ורוב ימי הצום הם יוזמה של בני אדם. במשפט הרֶשַע של נבות היזרעאלי, שהוצא להורג במזימה של עדות שקר מתוכננת, נאמר: "קִראוּ צום והֹשיבוּ את נבות בראש העם" (מלכים א כ"א, ט); אנשי נינוֵה קראו צום ולבשו שק בגלל גזֵרת ה' בפי יונה (יונה ג', ה-י).

אולם יש צד משותף לשבת ולצום – גם השבת מבוססת על השוויון בין בני אדם, כאשר התחרות החברתית-כלכלית נעצרת, ומתחזק השוויון. אולם, אם בתוך השבת מתכננים בעלי יכולת את המשך המרוץ בעסקים, ואת המשך העוול, אז גם לשבת אין ערך.

את אותה הביקורת הנבואית של עמוס על 'שומרי' השבת (עמוס ח', ד-ז), אנו שומעים מישעיהו ותלמידיו (א', יג-יז; נ"ח, יג-יד).

באדיבות אתר 929