בשעה של ייאוש ללא מוצא מציע ירמיהו לעם לכרות ברית לפני ה' ולקיים מצווה גדולה שלא קיימוה עד עתה - יקראו דרור לעבדיהם העבריים וירושלים תינצל. הברית נכרתת. הפלא מתרחש. אולם אז מתחיל מבחן האמונה.
באותו רגע מר של שברון וחרדה נשבר סרובו של עם ירושלים והברית נכרתה. "אולי יעשה ה' אותנו ככל נפלאותיו" (כ"א, ב). והוא עשה. הפלא נתרחש לעיני בני ירושלם הנצורים. חיל מלך בבל נסוג ועלה מעל ירושלים (ל"ד, כא; ל"ז, ה).
אולם כאן החל מבחן האמונה. שיכורי ישועה יצאו בני ירושלים מבין החומות לראות עין בעין בישועת ה'. ואז נודע להם מה גרם לנסיגת הכשדים: "וחיל פרעה יצא ממצרים וישמעו הכשדים הצרים על ירושלם את שמעם ויעלו מעל ירושלם" (ל"ז, ה). שונאי הנביא, מחוללי המרד, פתחו פיהם בדברי עזות: שקר דברת, לא הברית שכרתנו במקדש הושיעה אותנו, כי אם חכמתנו ותבונתנו המדינית. הלא אנו הננו שדרשנו ברית עם מצרים ומרד בבבל ואתה ושאר הנביאים נלחמתם בנו והכרזתם השכם והכרז כי אין תועלת ב"קנה הרצוץ" מצרים וכי ביד מלך בבל ננתן. ועתה מה היה עלינו אלמלא אותה ברית שכרתנו עם מצרים על אפך ועל חמתך. שקר בפיך! על ידינו באה הישועה ולא על ידיך ולא בזכות שחרור העבדים. אין כאן נפלאות, כי אם תוצאה של מדיניות נכונה שאתה התנגדת לה.
הנביא חוזר וטוען כי כל החליפות והתמורות בגורל ישראל אך מידי ה' הן, אמר אמרתי לכם כי תקראו דרור לעבדים ותוושעו ואמנם נושעתם. לא אמרתי מה הכלי אשר יניף הפעם קורא הדורות מראש. פועל ה' הוא ומעשה ידיו ואם תשמרו אמונים לברית הכרותה לא ישוב עוד חיל מלך בבל לירושלם, אך אם לא תאמינו בישועתו ותבגדו בבריתו, "הנני מצוה נאום ה' והשיבותים אל העיר הזאת ונלחמו עליה ולכדוה ושרפוה באש" (כב).
חלפה שעת הרצון, נמוגה האמונה ויד יריבי הנביא 'המפוכחים בעלי התפיסה המדינית הנועזה' היתה על העליונה. יתכן והיו מוכנים להתמיד באמונתם אילו חזו נס גלוי ללא כל קשר עם המציאות המדינית. אך את יד ה' המסובבת את המאורעות בהעלם, מאנו לראות. במקום האמונה בא הלגלוג, השטנה והזעם. לא ה' שלחך, כי העבדים הסוררים הסיתו אותך בנו למען יקרא להם דרור בעמם. קשר קשר עלינו הנביא עם העבדים.
"וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שילחו חפשים ויכבשום לעבדים ולשפחות" (יא). כלו הקיצין, נמוגה האמונה בחזון בית היוצר. אפסה תקוה לירושלים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת