לפנות מקום בלב לה'

בפרק ס"ו, הגאולה מתוארת כלידה, והאדם הנגאל מדומה לתינוק יונק שדי אמו.

אם נשווה בין הגאולה המתוארת כיחסי איש ואשה לבין הגאולה המתוארת בפרקנו כלידה והקב"ה המתואר כאמא המגוננת על ילדה, אזי נראה את ההבדל שבין השותפות והעשייה לפסיביות. בלידה, התינוק הינו פסיבי לחלוטין. התינוק הוא עתידם של ההורים ושאיפותיהם ממוקדות בו, אך איננו שותף לעשייתם. כ"איש אשר אמו תנחמנו" (יג), מתאר מערכת יחסים של נותן ומקבל.

בפרק ס"ו ישעיהו משנה את זוית ההסתכלות על היחסים בין ה' לאדם. כאן הוא אינו רואה את האדם כשותף לה', אלא פונה לאדם באמירה שאין האדם יכול להרבות כבוד שמים מבחינת הבריאה, שהרי האדם יצור שפל ועלוב לעומת הקוסמוס האדיר ורב-ממדים, ואין בכוחו להעלות ולהוריד, שהרי אם השמים כסאו והארץ הדום רגליו של הקב"ה, אזי אין האדם יכול לבנות לו בית או לדאוג למקום מנוחה עבור בוראו, ולכן המסקנה המתבקשת היא שעל האדם להפנות את המבט פנימה ולהתמקד בתוך נפשו. העולם שהאדם מסוגל לברוא נמצא בתוך נפשו פנימה, ובו הקב"ה מעוניין. אין הוא מצפה מן האדם שיברא את היקום הפיזי הגדול או יתקנו אלא שיכין מקום בלבו שבו הבורא יוכל לשכון, ועל כן הפסוק קובע שהקב"ה מביט על עני ונכה רוח, משגיח עליו ומצפה לו.

הקב"ה מוכן להשרות את שכינתו בעולמו של האדם, אך בתנאי שהאדם מפנה לו מקום בלבו ופתוח לקבלו. העני ונכה הרוח, הוא האדם שהקב"ה מחפש בפרקנו. אם אין האדם נתפס כראוי לשותפות עם המקום, לכל הפחות עליו לפתוח את לבו לקב"ה ולהכיר בפער. ענווה כלפי שמיא היא המינימום ההכרחי הנדרש. לכן, עיקר הפולמוס בתחילת הפרק הוא כנגד גאוות האדם, כשישעיהו מעמיד כנגד העני ונכה הרוח את עובר העבירה המכריז מתוך גאוותו ועיוורונו למען שמי יכבד ה'.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון