לעזוב ולברוח למדבר

פרקנו פותח בזעקה הנובעת ממעמקי ליבו של הנביא, המבקש לראשונה לעזוב את עמו, בעקבות המצב המוסרי השפל אליו הגיע העם (א-ח). בפסוקים הבאים מקונן הנביא על חורבן הארץ שצפוי להתרחש כתוצאה מעזיבת התורה.

א. ׳מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי׳ (א) - בייאושו מבקש ירמיהו לעזוב את עמו. מהו החטא שסביבו סובבת פסקה זו (א-ח), ומדוע דווקא חטא זה מביא אותו למסקנה נואשת כל-כך?

דעת ה׳ נזכרת פעמיים בפסקה (בסוף פסוקים ב, ה). מהו המימד שנוסף לחטא באמצעות אזכורים אלה?

ב. ׳וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר׳ (ב) ; 'חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם׳ (ז) - הנביא מדמה את פעולת השקר ליריית חץ מקשת. עמדו על המאפיינים בפעולת השקר והרכילות אותם מבליט דימוי זה.

ג. ׳וּפקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה׳ (כד) - בפסוקים כד-כה הנביא משווה בין הגויים, שכניה של יהודה, לבין יהודה עצמה.

1) למה נועדה ההשוואה בין הגויים לישראל ומה היא מחדדת?

2) מה תפקיד המילה לפי דברי הנביא, ומהו היחס בין המעשה החיצוני למשמעות הפנימית? השוו לכך את דברי הנביא לעיל ביחס לקרבנות (ז׳,כב-כג), וביחס לארון הברית (ג׳,טז-יז). 

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"