הפרשנים התקשו בהבנת חטאו המדויק של משה. נראה שיש לצרף כמה שיטות יחדיו ולהסביר שחטאו נעוץ בסטייה מהצו האלוקי שנבעה מתוך כעס. הדיבור אל הסלע נועד להפנים את ערך הדיבור גם אל 'לב של אבן'.
פרשת מי מריבה היא מן הפרשות הסתומות שבמקרא, והרבה קולמסין נשתברו בניסיון לפתור את החידה, מה היה חטאם של משה ואהרן ו"על מה חרי האף הגדול הזה".
הרמב"ם רואה במידת הכעס שאחזה במשה את שורש החטא (שמונה פרקים, פרק ד'): "וחטאו, עליו השלום, כאשר נטה אל הכעס באומרו: "שמעו נא המורים" (י)". ברם הרמב"ן דוחה במילים חריפות את דברי הרמב"ם, וכותב נגדם: "...הוסיף הבל הבלים! שהכתוב אמר "מריתם פי" (כד), שעברו על דברו...".
ואכן רש"י, בשונה מהרמב"ם, מדגיש את סטייתו של משה מהציווי המדויק שנצטווה מפי ה', לדבר אל הסלע ולא להכותו. אך גם על פירוש זה מקשה הרמב"ן: "מאחר שציווה "קח את המטה" (ח) יש במשמע שיכה בו, ואילו היה רצונו בדיבור בלבד, מה המטה הזה בידו?"
ניתן להתמודד עם שאלות אלו אם נעמיק לחשוף את השורש המחבר את שני הפירושים, ונהפוך אותם למהלך אחד, שראשיתו כעס, וסופו מכות – באמצעות המטה. עיקרו של החטא הוא כפירוש רש"י, בסטייה מהצו הא-לוהי, אך חומרתו נעוצה במניעיו הנובעים – כדברי הרמב"ם – ממידת הכעס.
יש פער גדול בין דיבורים למכות. הציווי לדבר אל הסלע נועד להפנים את ערך הדיבור גם אל "לב של אבן" ונקודה זו הוחמצה בשל כעסו של משה שהביא לאילמות ובעקבותיה לאלימות. משה מצטווה אמנם ליטול את המטה כדי לרמוז שיש אופציה אחרת, להשתמש בשפת הכוח, אך דווקא הציווי לדבר בשעה שאוחזים במטה, נועד להבליט את ערך הדיבור, לא רק בדלית ברירה, אלא מפני שזוהי הדרך הראויה לכתחילה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות