לפני כ-30 שנה, בשבע בבוקר, בשבת חול המועד פסח – כשעה לפני קריאת שיר השירים בבית הכנסת – ראינו מחלון חדר השינה שלנו בעפרה, מחזה מדהים.

 

הצבי והצבייה, האייל והאיילה, אינם חיים כל הזמן ביחד כמו 'זוג יונים' [1],  אלא נודדים עצמאית ונפגשים בעונות הייחום, ושוב בעונות ההמלטה, פעמים רבות באותם המקומות ואפילו תחת אותם העצים.

"תחת התפוח עוֹרַרתיךָ – שמה חֵבְּלָתְךָ (=חבלי לידה) אִמֶךָ – שמה חִבְּלה יְלָדָתְךָ" (ח', ה) – החיזורים שלהם (בייחוד של האיילים) מרשימים מאד, ובעונת הייחום הזכר שומר על הנקבה מקרוב, ומשגיח עליה כשבוע ימים, אבל אחר כך הוא בהחלט יכול לחזר אחרי נקבה אחרת.

כל זה מתאים מאד לאשה דחויה ומאוהבת, שהאהוב שלה נודד, מסתובב וחי עם נסיכות רבות "דומה דודי לצבי, או לעֹפר האַיָלים... סֹב דמה לך דודי לצבי או לעֹפר האַיָלים על הרי בָתֶר (=מבותרים)" (ב', ט,יז).

אבל היא, הדחויה-השחרחורת, בטוחה לחלוטין, שרק היא אהובה באמת עליו ה"משגיח מן החַלֹנות, מֵציץ מן הַחֲרַכּים" (ב', ט), ושולח גם אותה לנדוד, עד שייפגשו שוב ויוכיחו את אהבתם, תחת אותם העצים, בעונות 'החיזור' או 'ההמלטה' שחופפות בארץ (לרוב) לעונות החגים, כאשר "... הגשם חָלַף הלך לו... עֵת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו, התאנה חנטה פַגֶיהָ והגפנים סְמָדַר נתנו רֵיח" (ב', יא-יג).

לפני כ-30 שנה, בשבע בבוקר, בשבת חול המועד פסח – כשעה לפני קריאת שיר השירים בבית הכנסת – ראינו מחלון חדר השינה שלנו בעפרה, מחזה מדהים: עדר של צביים יצא ממטע הגודגדנים שמתחת לבתים, ופתח במחול בשדה הפתוח שממזרח למטע. כעשרים דקות הם רצו במעגל בזה אחר זו, סיבובים סיבובים, כחבורת צעירים מאוהבת – לולי ראיתי בעיני הייתי מתקשה להאמין.

גם דימויי הגוף של הדוד והרעיה במגילה לקוחים בחלקם מהגוף היפהפה של הצבי והצבייה, כך שהדוד, יש לו ראש של איש עם "תלתלים שחֹרות כעורב", בצבעי "צח ואדום" (ה', י-יא) של אייל אדום, ו"שוקיו עמודי שֵש מְיֻסָדים על אַדנֵי פָז" (ה', טו), שהם הרגליים היפות על הפרסות שלו, וכולו "כֶּתֶם פָּז", מראשו עד פרסותיו.

כך גם הרעיה האהובה, ששערה שחור וגולש "כעדר העִזים שגלשו מהר גלעד" (ד', א), שיניים לבנות מושלמות ונקיות "כעדר הקְצוּבוֹת (=רחלים לבנות) שעלו מן הרחצה, שֶכֻּלָם מתאימות ושַכֻּלה אין בהם" (ד', ב), שפתיים אדומות "כְּחוּט הַשָנִי" (ד', ב-ג), אבל הבטן הלבנה והעגולה – "בִּטנֵך עֲרֵמַת חִטים" (ז', ג) היא הבטן של הצביה, וגם השדיים המיניקות שני עופרים [2] "תָּאֳמֵי צביה" (ד', ה; ז', ד). 

צירופי התמונות האלה מוכיחים בבירור, ששירה זו היא משל.
אם כן, מהו הנמשל?      

_________________________

[1] יוני הבר חיים יחד תמיד, זכר ונקבה קבועים בתוך להקה גדולה, ממש כאידיאל משפחתי – אבל בשיר השירים זהו רק חלום רחוק על האהובה המחכה בנאמנות – "יונתי בחגוי הסלע, בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך...".
[2] צביה 'פרסית' (מצויה בעבר הירדן מול עין גדי) ממליטה בדרך כלל תאומים.

באדיבות אתר 929