להיות ראויים להשראת שכינה

ברור שאין בית על הארץ אשר יכיל את כבוד ה', כי "השמים ושמי השמים לא יְכַלכְּלוּךָ, אף כי הבית הזה אשר בניתי" (כדברי שלמה, מלכים א ח', כז), וזה יכול להיאמר גם כשהבית בנוי, וגם כשהוא חָרֵב; השאלה הגדולה היא, האם עובדי ה', "החֲרֵדים אֶל דְבָרוֹ" (ה) ראויים שה' ישכין בתוכם את כבודו, בבית שעל הארץ, בירושלים הראויה לששון ולשמחה?

בפרק 'החרדי' ביותר בכל התנ"ך עולה השאלה הזאת בכל עוצמתה. והתשובה היא, כמו שלמדנו מתחילת ישעיהו, שהכל תלוי ביחס לעניים ולשפלי הרוח. כי אנשים אכזריים, גם הקרבנות שלהם לא ייחשבו אלא כ"דם חזיר" (ג).

"כה אמר ה'
השמים כִּסאי והארץ הדם רגלי
אֵי זה בית אשר תבנו לי...
ואת כל אלה יָדי עָשָׂתָה...
ואל זה אַבּיט,
אל עָני וּנְכֵה רוח, וחָרֵד על דברי" (א-ב);

הראויים לעמוד לפני ה' הם שפלי הרוח, העניים והענווים, וגמול קשה ישלם ה' לפושעי הגאווה והאכזריות, כמו למקריבי החזירים ואוכלי "השקץ והעכבר" (ג, יז). אבל איך אפשר לבנות מחדש עם חי ובריא שישאף לעמוד לפני ה' ולהיות ראוי לבחירתו? העונש החד והברור לעין ביום הגמול העתידי, יעמיד כמנצחים את הישרים ואת הראויים. אבל זה לא מספיק כדי לשַקֵם עָם.

התשובה הנבואית (במיוחד, בישעיהו) היא קיבוץ גלויות, אבל כאן הוא מתאר זאת באופן חריג ושונה – הגויים שישרדו, יביאו את כל אחינו שנטמעו ביניהם כמנחה לה', בשיירות של כלי תחבורה ישנים וחדשים, וה' יקח מהם אפילו כוהנים ולויים:

"והביאו את כל אחיכם מכל הגוים
מנחה לה',
בסוסים וברכב, וּבַצַבּים (=עגלות מכוסות) ובַפְּרָדים וּבַכִּרכָּרוֹת
על הר קדשי ירושלִַם,
אָמַר ה'" (כ).

באדיבות אתר 929