לא עולות ולא תפילות

בנבואה המקראית (מישעיהו פרק א') – מי שלא ראוי להקריב קרבן, גם לא ראוי להתפלל; כאשר ה' איננו רוצה בעוֹלוֹת, יכולים המקריבים עוֹלה גם לאכול אותה בעצמם (ז', כא-כב), ואין ה' רוצה גם בתפילות (ז'; טז, כא):

"ואתה אַל תתפלל בעַד העם הזה
ואַל תִשָׂא בַעֲדָם רִנה ותפלה,
ואַל תִפגַע בי,
כי אינני שֹמֵעַ אֹתָךְ...
כֹּה אמר ה'...
עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ על זִבחֵיכֶם ואִכלוּ בשר";

התפילה הנבואית קדמה לשליחות הנבואית – אברהם היה נביא מתפלל ולכך נבחר (בראשית י"ח, יט-לב), ושליחות נבואית לעם תחילתה במשה; ועם זה, משה המשיך את תפילת האבות הנבואית, והציל את עם ישראל בתפילתו כמה פעמים. ה' שמע לכל תפילה של משה חוץ מתחינתו בעד עצמו (דברים ג', כג-כז). אברהם על עצמו (בעקֵדה) לא התפלל, רק על לוט ומשפחתו בסדום ועל אבימלך (בראשית כ', ז, יז).

התפילה הנבואית היא שותפות באחריות להנהגת העולם והעם. הנביא מקיים את שליחותו, אך לעתים מתפלל נגדה, לעצור חרון אף, ולבטל גזֵרה קשה.
והנה התפילה הנבואית נחתמה בירמיהו – ירמיהו ימשיך להתפלל עד החורבן, אך תפילתו נדחית שוב ושוב.
מה נשאר?

נשארו חוקות שמים וארץ, חוקי הטבע, ובהם נוהג גם עונש טבעי – מי שסגד לשמש ולירח (=האלים הבבליים), יבואו הבבלים וישתלטו עליו. מי שהקריבו בנים למולך (כדי להציל מסכנה את שאר המשפחה), התופת תהפוך להם לקבר אחים המוני.

ואם נרצה לדעת משפט ה', נתבונן בנדידת הציפורים, העוברות בהמוניהן בארץ ישראל פעמיים בשנה, בדיוק מדהים (ח', ז):
"גם חסידה בשמים ידעה מוֹעֲדֶיהָ
ותֹר וסיס ועָגוּר שמרו את עֵת בֹּאָנָה"... (על כך ניתן לקרוא עוד בפוסט מאת ד"ר משה רענן)

באדיבות אתר 929