לאהוב את ה' כאהבת חתן וכלה

פרקים ס"א-ס"ב הם אחד הביטויים המובהקים בתנ"ך ליחסי חתן-כלה שבין עם ישראל לקב"ה וזו היא נחמת הגאולה. הגאולה מתוארת כאן כהתחדשות והתרעננות מערכת היחסים שבין ישראל למקום, ולא כהיחלצות ממצוקות וקשיי הגלות. ישראל משולים לכלה מלאת אנרגיה וחיוניות, הששה לקראת החתן. הקב"ה איננו גואל אותה מתוך רחמים וחמלה אלא מתוך חפץ – "כי לך יקרא חפצי-בה... כי חפץ ד' בך" (ס"ב, ד). במלים אחרות, הגאולה והפורקן מהגלות הם לא העיקר, אלא יצירת מערכת היחסים שבין הקב"ה לבין עמו היא היא העיקר; הגאולה היא תוצר לוואי של החיבור המרגש, ולא עיקר עניין הנבואה.

שתי מטאפורות יסוד משמשות את ישעיהו לאורך פרקי הנחמה. האחת, היא היות האדם עבד לאדון הכל ("יצרתיך עבד לי"; מ"ד, כא), והשניה היא מערכת יחסים של חתן וכלה/בעל ואשה השוררת בין ישראל לקב"ה ("ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך"; ס"ב, ה). הבדלים יסודיים ביותר קיימים בין האחת, המבטאת את מידת היראה, לבין השניה, המציגה בפנינו את מידת האהבה.

בפרקנו מופיע המודל השני, המדגיש את הקרבה והאינטימיות שבין ה' לעמו. הדוד והרעיה מחזרים אחד אחר השני, תרים אחר המפגש ומתיחדים זו עם זה. שמירת המצוות איננה באה מתוך כפיה וצווי אלא מפאת טעמי המצוות המיטיבים עם האדם, וכאות לקשר המיוחד שבין הקב"ה לישראל. כשם שבעל ואשה מעוניינים למלא אחר רצונותיו של בן הזוג השני ולמלא את משאלותיו כביטוי לאהבה ואיכפתיות, כן הקב"ה נותן לנו את המצוות לטובתנו ואנו שואפים לקיימם על מנת להראות שחשוב לנו למלא את רצונו. לא "נעשה" אלא "נשמע" הוא המוטיב המרכזי של מידת האהבה.

האם ניתן להצדיק מודל זה המקרב בין האין-סוף "דלית מחשבה תפיסא ביה" לבין ילוד האשה, קצר הימים ושבע הרוגז?

האם האדם אינו נרתע מהתקרבות יתירה אל ישות שגדולה עליו וכבירה ממנו, וזאת מפאת החשש שזהותו תיבלע ותיעלם בדרך זו?

הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, אולם, במידה והאדם הגיע לכך, אזי זכה בהישג רוחני כביר והתעלה למעלת הדביקות העומדת כשיא השאיפה הדתית של הנשמה הפונה לאלוקיה. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון