כפיות טובה

מלאכי פותח בתיאור אהבת ה' לעם ישראל, ומתארה כאהבה נצחית שלא תלויה במעשים. בניגוד לאהבה זאת מודגשת שנאתו לבני עשו, המתבטאת בנחלת עשו השוממה והמדברית.

הנחלה היא זו המסמלת את בחירת ה' ואת הירושה שירש יעקב -- ולא עשו -- מאברהם ומיצחק. הנביא מעודד את השבים לציון לשים לב לנחלה היפה אליה שבו, לבחירה המתמשכת בהם ובאבותיהם, לעומת השממה של יריביהם ורודפי נחלתם. השיבה לציון ובנינה מראים לעם באופן הכי ברור את בחירת ה' בהם.

אך אז ממשיך מלאכי ומתאר את היחס החוזר של העם לאלקיו: זלזול בה' והגשת קרבנות בזויים ומאוסים בעלי מומים. המצב כל כך קשה עד שעדיף כבר, מבחינת הנביא, שהעם לא יקריב קרבנות: "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגר דְּלָתַיִם וְלא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָם" (י).

יש להדגיש כי בתקופת מלאכי המקדש חדש, רק כעת נבנה; כך שאין מדובר בתהליך שחיקה כי אם בזלזול מובנה במקדש ובקרבנות, מיד עם תחילתם. (בניגוד להידרדרות ההדרגתית שקרתה בעבר, כמתואר בספר ישעיהו פרק א' ובספר שמואל א בפרקים ב' ו-ג').

החטא מתחיל מהאמירה: "שֻלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא" (ז). הביזוי לא מתחיל במעשה של זביחת בעל מום, כי אם במקום עמוק יותר, כאשר בתודעת האנשים נמצאת המחשבה שבכל מקרה המקדש אינו מכובד ומהולל כשהיה, ואפשר גם לזלזל בקרבנות ולשמור את האיכות לצרכים האישיים.

הזובחים נותנים לה' פחות כבוד משהיו נותנים לאב, פחה או אדון, וזאת כאשר ה' הרבה יותר מכובד מכל אחד מהללו: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם" (יא) -- כל הגויים בכל הארץ מכבדים את ה' ורק עם ישראל, אהוב ה', בועט במנחתו.

מלאכי מייצר הנגדה שמדגישה את כפיות הטובה: לנוכח אהבת ה' את עם ישראל, המוזכרת בתחילת הפרק, בולטת המאיסה הגדולה של ישראל את ה'.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך - המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער