כמו שלמה

"בחֹדש הראשון" הוא חֹדש האביב (=ניסן), הוקם המשכן ביציאת מצרים (שמות מ); "ביֶרח האֵתָנים בחג, הוא החֹדש השביעי" (=תשרי; מלכים א ח, ב) נחנך הבית הראשון בימי שלמה; מדוע?

יציאת מצרים היא ההבדלה בין עם ישראל לבין תרבות האלילות המצרית, ולבין העולם האלילי כולו – עם ישראל יצא למדבר, לקבל שם תורה, לבדו! המשכן מבטא התגלות ה' לעמו כ"ממלכת כֹהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), אשר רק בו "בחר ה'... מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים יד, ב), וכך חתם משה בסוף ברכתו – "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב..." (דברים לג, כח).

בזמן האסיף, עם ישראל נפתח שוב אל העולם כולו, ולא במקרה התפלל שלמה גם על "הנכרי אשר לא מֵעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך; כי ישמעון את שִמך הגדול ואת ידך החזקה וזרֹעך הנטויה... למען יֵדעוּן כל עמי הארץ את שמך ליראה אֹתך כעמך ישראל..." (מלכים א ח, מא-מג);

קל לזהות בפסוקים אלה את "וישמע יתרו את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו..." (שמות יח, א), אבל יתרו הצטרף למשה ולעם ישראל במדבר, ואילו שלמה נפתח אל "כל עמי הארץ". זאת הסיבה גם לנישואי שלמה עם "הנשים הנכריות", ועם "בת פרעה" (מלכים א ג, א; יא, א), מפני שזאת הדרך הנהוגה אז לבסס קשרי דיפלומטיה ותרבות בין העמים, וכך מתואר (במלכים א י) ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה. אכן כך הבין זאת ר' יוסי בן חלפתא (ירושלמי סנהדרין פרק ב, ו). לא נשאן שלמה אלא כדי "למושכן לדברי תורה, ולקרבן תחת כנפי השכינה"!

הכיוון הזה שהוביל שלמה התמוטט וקרס. במקום השפעה יהודית-ישראלית על תרבויות העולם האלילי, השפיעו הן, 'הנשים הנכריות', על ירושלִַם (מלכים א יא א-י). כאשר קמו חזקיהו (דברי הימים ב ל), ואחריו יאשיהו (מלכים ב כג, כא-כג), להחזיר את יהודה אל התורה, הם חזרו לפסח, ולברית יציאת מצרים - התנתקות מהשפעות האלילות, וחזרה טהרת 'המדבר' בחגיגת הפסח.

לכן, מפתיע כל כך הניסיון של זרובבל להתחיל שוב בחֹדש השביעי עם הדגשת "חג הסֻכּוֹת" (ג, ד) וקרבנותיו המפורטים בתורה, שיש בהם מימד אוניברסאלי מובהק,[1] ואף להידמות לשלמה במפורש – "ויתנו כסף... ומאכל ומשתה ושמן לצִדֹנים ולצֹרים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יָפוֹא, כרִשיוֹן כורש מלך פרס עליהם" (ג, ז).

גם החגיגה הגדולה "בשנה השנית... בחֹדש השני" (ג, ח) התאמצה להידמות לתחילת הבנייה של שלמה (מלכים א ו, א), וחצוצרות הכוהנים ומקהלות הלויים "להלל את ה' על ידי [מזמורי] דוד מלך ישראל; ויַעֲנוּ בהלֵל ובהודֹת לה' כי טוב, כי לעולם חסדו על ישראל..." (ג, י-יא).

מכל זה ברור, שהניסיון הראשון לבניית הבית השני יצא אל הפועל מתוך המחשבה, ש"רִשיוֹן כורש" מאפשר לשבי הגולה לבנות את הבית כמו שלמה, ועל פי שיריו של דוד, ובית המקדש ישפיע על עולם ומלואו, תחת חסותו של כורש.

אבל היו שם זקנים, שהבינו את עומק הפער בין ממלכה עצמאית, לבין חסות פרסית, והם בכו – הם הבינו את גודל האשליה (ג, יב-יג), אולם תרועות השמחה גברו על קולות הבכי. ומה באמת קרה?

"רִשיוֹן כורש" אִכזֵב, ו'כִתבֵי השִׂטנה' עצרו את הכל (כפי שיוסבר בארמית, שפת הממלכה, בפרק הבא). הניסיון להידמות לשלמה, נכשל כי בלי עצמאות אי אפשר לבנות, ובוודאי לא לחגוג ולשיר, כמו שבנו וחגגו ושרו דוד ושלמה – קולות הבכי היו קולות האמת!

כעבור זמן, כשיבנה לבסוף הבית השני ברשיון דריוש, הוא ייחנך (בדומה לחזקיהו ויאשיהו) בצנעה, בטהרה ובפסח (ו', יט-כב).

_______________________

[1] דרשת חז"ל על 70 פרים בחג, כנגד 70 אומות (סוכה נה עמ' ב), נשמעת בבירור כבר בנבואת זכריה (יד טז-יט), על עלייה לרגל של העמים בחג הסוכות, עם הקשר לירידת הגשם.

באדיבות אתר 929