מותם של נדב ואביהוא הכה בהלם את העם כולו, ובוודאי את אהרון אביהם. מה ניתן לומר בשעה קשה כזו? ישנם אנשים הפורצים בזעקות שבר. יש השותקים בהלם. ישנם המוצאים סיבות והסברים. משה רבינו, אחיו של אהרון, פונה אליו במילים אחרות לגמרי, המתקבלות על ליבו של אהרון, ומנחמות.
"... בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ג)
בדברי משה לאהרון לאחר מות שני בניו יש שני מרכיבים:
האחד - נדב ואביהוא היו "בקרובי", כלומר הם היו מקורבים לה'; מותם היה דווקא בגלל קרבתם הגדולה לה', ולא בגלל ריחוקם מה' (כפי שניתן היה לחשוב במקרה של מוות כזה).
השני - מותם גורם ל"אקדש", ול"על פני כל העם אכבד", כלומר מותם של בני אהרון הוא בעל תוצאה חיובית, בכך שהוא גורם לקידוש שם ה' לעיני כל העם.
בדבריו של משה יש נחמה משמעותית לאהרון:
ראשית, משה איננו מטיל אשמה על בני אהרון והוא איננו טוען שהם חטאו; להפך, אומר משה לאהרן - בניך היו מקרובי ה', וזו נחמה גדולה. הנחמה האמיתית היא להראות שהנפטר הספיק לעשות דברים טובים בחייו, ונפטר כאהוב על ידי ה'.
שנית, משה אומר לאהרון כי למות בניו יש תוצאה חיובית ביותר - מותם מהווה קידוש ה'; המוות שלהם איננו סתמי, אלא בעל משמעות, וגם זו נחמה גדולה.
דבריו אלה של משה, ברגע הנורא הזה, נאמרים ברגישות רבה ומנחמים את אהרון: "וידום אהרון" - אין כאן שתיקה חיצונית בלבד, אלא שקט נפשי, של קבלת הדין בהשלמה.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון