על אף שאלו פרקי חזון המקדש העתידי, עדיין חוזר ומדגיש הנביא את חומרת מעשי העם שגרמו לחורבן הבית הראשון. 

 

מיד אחרי שכבוד ה' מלא את הבית מגיעים פסוקים באווירה שונה לחלוטין:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם... וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם" 

נראה כי המעבר החד 'מאיגרא רמה לבירא עמיקתא' נובע מכך שאחד התנאים להתגשמותה של חזרת כבוד ה' למקדש הוא - "וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי". מטרת נבואה זו היא להצביע על הגורם לפגיעה במקדש בשנים בהן עזב כבוד ה' את המקדש והמקדש נחרב. בשונה מהמושג 'חילול ה'' המתייחס בספר יחזקאל תמיד למעמדו של ה' בעיני הגויים, ייחוס 'טומאה' לשם ה' נובעת ממעשים פגומים של ישראל - מעשים המובילים בגלל חומרתם המיוחדת לפגיעה חמורה ועמוקה יותר בשם ה' מאשר פגיעה במעמדו החיצוני. על כן, בפסוקים ז-ח חוזר הנביא פעמיים על הגורם המרכזי לעזיבת כבוד ה' את מקדשו - בית ישראל טמאו במעשיהם הרעים את שם קדשו של האל.

על אף שאלו פרקי חזון המקדש העתידי, שלאחר פרקי התקומה - עדיין חוזר ומדגיש הנביא את חומרת מעשי העם שגרמו לחורבן הבית הראשון. עם סיום נבואה זו, מסתיימים פסוקי התוכחה לעם המצויים בספר; כעת, לימוד הנבואות מותיר אותנו עם כמיהה לחזון עתידי ללא היזכרות כואבת באירועי העבר.

נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון