במרכז הפרק שלפנינו עומד פסוק בודד, מיוחד במינו, הממחיש בדרך כתיבתו הייחודית את סופם הצפוי של הרשעים: כיליון.

 

פרק ל"ז הוא מזמור חכמה. רבים מפסוקיו נראים כמעין פרפראזה על ביטויים המופיעים בספרות החכמה הקלאסית: "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים" (טז) בנוי במתכונת של פתגמי "טוב ל X מ Y", כמוהם מצויים עשרות במשלי ובקהלת ועוד.

"סור מרע ועשה טוב" (כז) הרי הוא תיאור דמותו של הצדיק הקלאסי של ספרות החכמה העיונית, איוב. הביטויים והניגודים המצויים לרוב במזמור, הצדיק לעומת הרשע, התם לעומת הפושע, גם הם מסימני ההיכר המובהקים של החכמה המקראית.

ומכיון שכך, בנוי המזמור הזה, גם הוא, בסדר האלפבית (וראו על כך בפרק ל"ד). פסוקי האלפבית פה ארוכים במיוחד - כביכול רק כל פסוק שני שייך לסדר האלפבית, אולם בפועל יש לראות כל שני פסוקים כמשפט ארוך אחד. אכן, לעתים יש אות שקיבלה רק פסוק אחד, אולם הוא ארוך ומחולק לארבע צלעות כאילו היה שני פסוקים: "דּוֹם לַה' / וְהִתְחוֹלֵל לוֹ / אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ / בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת" (ז). "קַוֵּה אֶל ה' / וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ / וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ / בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה" (לד).

אפשר לראות כי חציו הראשון של המזמור עוסק בעיקר ברשעים, וחציו השני בעיקר בצדיקים. אמירות ניגודיות קיימות בשני החלקים, אבל עיקר המשקל ניתן, כאמור, בכל חלק רק לאחד מהם. כביכול הפתגם "סור מרע ועשה טוב" (שמופיע כמו שהוא גם במזמור החכמה ל"ד) הוא המפתח למבנה הפרק הזה.

ובמרכז הפרק, בדיוק באמצעו, עומד פסוק בודד בן ארבע צלעות, אבל הוא פסוק מיוחד במינו:
"כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ
וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים
כָּלוּ בֶעָשָׁן
כָּלוּ" (כ)

האות כ"ף, היא האות של הפסוק הזה, חוזרת חמש פעמים מתוך עשר מילות המשפט; והמשפט הולך ומתקצר, הולך ומתדלדל, עד המילה הבודדת שחותמת את סופו - "כלו".

נוסחת הדלדול הזו מוכרת לנו מתקופות מאוחרות יותר משימושה דווקא בקללות מאגיות או בהשבעות שדים:

"תנו רבנן: לא ישתה אדם מים בלילה, ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת שברירי (שמו של שד לילה מסוכן)... נקרקש בנכתמא אחצבא ונימא איהו לנפשיה (ומי שחייב לשתות, יקשקש בכלי כדי שייראה כאילו יש איתו אדם נוסף, להפחיד את השד, ויאמר לעצמו):  פלניא בר פלניתא, אמרה לך אימך: אזדהר משברירי ברירי רירי ירי רי " (בבלי, עבודה זרה יב ע"א).

אמירת שם השד בנסיגה עד לאפיסת אותיות שמו, מחסלת אותו. ממש כך, מסתיים חלק הרשעים בפסוק, הנסוג והולך, מצטמצם והולך, עד הכיליון.

באדיבות אתר 929