מהי התמונה אשר עמדה לנגד עיניו של מחבר המזמור בתארו את שיבת הגולים לארץ "כאפיקים בנגב" (ד)? ומדוע בחר דווקא בדימוי זה?
תיאור שיבת הגולים לארץ "כאפיקים בנגב" (ד) נראה היום לרבים כמשקף את השאיפה ששיבת ציון תגיע לארץ כשטפון רב עוצמה. אולם נראה לי כי ראוי לשאול מדוע מדובר כאן דווקא על שטפון בנגב ולא במדבר, ומדוע מודגש "כאפיקים" ברבים, ולא "אפיק" או "נחל" ביחיד. התשובה לכך מתבררת אם נותנים את הדעת להבדל הקיים בין אגני הניקוז של הנחלים בנגב לעומת אלה של הנחלים במדבר יהודה.
לנחלי הנגב, הן הזורמים למזרח, כגון: נחל צין, או נחל פאראן, והן הזורמים למערב, כגון: נחל שקמה, נחל הבשור, נחל עזה, או ''נחל מצרים'' (הוא, לדעת רבים, נחל אל-עריש) אגני ניקוז גדולים לאין שיעור מאגני הניקוז הצרים, יחסית, של נחלי מדבר יהודה. כאשר יורד הגשם על הרי הנגב, מתחילים המים לזרום אט אט במאות רבות של אפיקי יובלים זעירים המתנקזים לעשרות יובלים. אלה מריצים את המים בזרמים גוברים והולכים עד הגיעם אל הנחל הגדול בו הזרימה שוטפת כאפיק, שרוחבו מגיע לפעמים למאות מטרים.
התמונה הזאת, של איסוף המים באפיקים זעירים משטחים עצומים ומפינות שונות רחוקות זו מזו אל זרם אחד גדול ורחב, היא היא התמונה אשר עמדה לנגד עיניו של מחבר המזמור בבקשתו לאסוף את נדחי ישראל "כאפיקים בנגב" מכל הפינות הרחוקות אשר נידחו שם.
לעיון נוסף במשמעות הדימוי "כאפיקים בנגב" ניתן לקרוא את הפוסט מאת ד"ר יוסף ברסלבי
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
מתוך: נגה הראובני, מדבר ורועה במורשת ישראל, נאות קדומים 1991, עמ' 78