"כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" (ב) אומר המשורר. ר' איבו במדרש מסביר את המושג כמיהה כנובע מכמהין ופטריות הצמאים למים ומשוועים לבואם. התבוננות בדרך גידולם של הכמהין משווה לדימוי זה מימד נוסף עמוק מכל עמוק.
מזמור ס"ג הינו אחד ממזמורי הכיסופים הגדולים שבספר תהילים, ואפשר שבמקרא כולו.
הרקע למזמור זה אינו הרצון להתבודד במדבר ולזכות ל"חוויה מדברית" מלבבת. נסיבות מרות מביאות את דוד לברוח אל המדבר במגמה להימלט ממבקשי נפשו, והדבר עולה בבירור מהפסוק המתאר את דוד ואנשיו כשהם צמאים למים עם שחר:
"בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (ב).
אך דוד המלך, לא למים כפשוטם הוא צמא באותה שעה, אלא למים עליונים שמקורם מקור-חיים ואליהם הוא משתוקק ואומר:
"צמאה לך" - ולא לנחלי עדנים עלי אדמות - "נפשי",
"כמה לך" - ולא למאכלים מענגים - "בשרי".
והיכן? דווקא "בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם", שבה הכל צמאים למים, ואינם מסוגלים לחשוב אלא על תשוקתם זו - שם צמא אני אליך, ודווקא אליך, ריבונו של עולם.
ברוח זו מבהיר המלבי"ם באופן חד את ההקשר שבין "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי" (ב) לבין "בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (שם), וכה דבריו:
"הגם שהוא ארץ צייה שהבשר מתאווה והנפש צמאה למים, אני - איני צמא למים, רק לך אני צמא ונפשי שוקקה".
מתוך מכלול הדימויים של צימאון ותשוקה לקרבת א-לוהים, הבה נתמקד במילה אחת ויחידה שאינה נזכרת בכל המקרא, אלא במקום זה:
"צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" (ב).
ברם, מה טיבה של אותה כמיהה ומה מקורה?
לשם כך עלינו להתבונן במדרש בראשית רבה (ס"ט, א), המדמה את יעקב אבינו הצמא לגילוי שכינה וזוכה לחלום הסולם, לדוד המלך הצמא לה' בהיותו במדבר יהודה. וכה דברי המדרש:
"ר' יוסי בן זמרא פתח: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צייה ועייף בלי מים" (ב)
מאי "כמה לך בשרי"?
אמר ר' איבו: ככמהין הללו שהם מצפים למים.
ורבנן אמרי: כשם שנפשי צמאה לך כך רמ"ח אברים שיש בי כמהין לך -
והיכן? - "בארץ ציה ועייף בלי מים"...".
ובכן, בפתיחתו לפשר חלום יעקב מדמה ר' איבו את המושג כמיהה כנובע מכמהין ופטריות הצמאים למים ומשוועים לבואם.
לכאורה מתמצה אפוא הדימוי לכמהין בתחושת הצימאון העז: "ככמהין הללו שהם מצפים למים", ברם התבוננות בדרך גידולם של הכמהין משווה לדימוי זה ממד נוסף - עמוק מכל עמוק.
הכמהין והפטריות הינם גידולים טפילים (פרזיטים!) שאינם מכילים כלורופיל הדרוש לתהליך הפוטוסינטזה. ולפיכך - בניגוד לשאר הצמחים - אין ביכולתם להפוך חומר אנאורגאני לאורגאני ועליהם להיות ניזונים מרקבובית של גידולים אורגאניים.
תופעה מדעית זו היתה ידועה כבר לחז"ל ולפיכך הגדירו במסכת ברכות (דף מ' ע"ב) את הכמהין והפטריות כ"דבר שאין גידולו מן הארץ" וקבעו שברכתם "שהכל נהיה בדברו" ולא "בורא פרי האדמה".
בגמרא שם, מיטיב אביי להבהיר תופעה זו, מבחינה בוטנית, וכה דברו:
"כמהין ופטריות – מירבא רבו מארעא, מינקי לא ינקי מארעא" (=גדלים הם על הארץ אך אינם יונקים ממנה).
הביטוי "כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" - בא אפוא לדמות את הבשר ל'כמהין הללו'. וכשם שהכמהין הינם 'פרזיטים' ואין להם יכולת קיום עצמאי, כך אף הבשר - "לית ליה מדגרמיה כלום"! (=אין לו משל עצמו כלום!), יונק הוא את כל לשד חיותו מרוח א-לוהים אשר בקרבו, ובלעדיה שב הוא אל העפר - והיה כלא היה.
כמיהתו של הבשר לאל חי, מקבילה אפוא לצימאונה של הנפש לא-לוהים, ואף עולה עליה, שהרי הבשר מסריח בהעדר רוח. ולפיכך מדגישים חכמים:
"כשם שנפשי צמאה לך, כך רמ"ח אברים שבי - כמהים לך".
מאז נהגתה מילה נדירה זו חלפו אלפי שנים וכיום יש הנוהגים להשתמש בה כביטוי לרצון עז להשיג דבר מה, ברם המעמיק להתבונן בשורשה של המילה "כָּמַהּ" מבין שהמדובר כאן בתלות מוחלטת בדבר שבלעדיו אין חיי חיים והריני בשר כלה. [*]
המילים "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" הפכו במרוצת הדורות למסכת ניגונים המושרים בערגה וכיסופים בכל רחבי תבל. אך דומה שאין עוד כניגונו של האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, לבטא כמיהה זו בכל עוצמתה, ולפתוח את שערי הלב הנעולים.
____
[*] ראו: ׳כמה לך בשרי׳, מעט מן האור לספר בראשית, 221-224.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929