ימי המילואים כימי הכיפורים

שבעת הימים של תחילת העבודה במשכן (לפי הציווי שקראנו בספר שמות פרק כ"ט, אחרי הציווי על כלי המשכן ובגדי הכהונה), נקראים 'ימי מילואים', "כי שבעת ימים יְמַלֵא את יֶדְכֶם" (לג).

אם נתעלם לרגע מקרבן 'המילואים' הנאכל, הפר והאיל שווים לקרבן אהרן על עצמו ועל ביתו, בכפרת קודש הקודשים (לדורות, ביום הכיפורים) – "בְּזאת יָבֹא אהרן אל הקֹדש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעֹלה" (ט"ז, ג). השוואה זו מקבלת חשיבות נוספת בכך שפר החטאת נשרף כולו "מחוץ למחנה" (יז), ממש כמו הפר (והשעיר) של יום הכיפורים (ט"ז, כז), וכמו פר חטאת על כהן גדול ועל כל עדת ישראל (ד', יב, כא), אלא שהפר בימי 'המילואים' נעשה רק בחוץ, ולא הובא דמו פנימה אל אהל מועד, ואם כך, למה נשרף?

רש"י (לפרק ט', יא) ראה בזה דבר חריג, "על פי הדיבור", כציווי מיוחד, אך לא ניסה להסביר. הרב ד"צ הופמן (בספרו על ויקרא, עמ' ר') הסביר, שאין מי שיאכל חטאת של כהן גדול, ושום אדם לא יכול לאכול חטאת שהוא עצמו הביא.

אפשרות אחרת (לא סותרת) נרמזת בכך, שלא נזכרה בימי 'המילואים' שום עבודה ב'קודש' פנימה, ונאמר בסוף שמות (מ', לד, לה) "וכבוד ה' מלא את המשכן", כך, שהמשכן כולו נחשב באותם ימים כ'קודש קודשים', שלא נכנסים אליו – מלבד משה ואהרן לכניסת כבוד וברכה "ביום השמיני" (ט', כג).

באדיבות אתר 929