העברות עליהן נדרש האדם להביא קורבן עולה ויורד יסודן בפגיעה בשם ה' ובחילול שמו. עיקר החילול אינו תלוי במעשה החיצוני של האדם אלא ביחסו הפגום של האדם אל הקודש.

יסוד האיסור בשבועות שקר (עדות וביטוי) ובטומאת מקדש וקדשיו הוא הפגיעה בשם ה' וזהו המכנה המשותף למקרים המובאים בפרשיית קרבן עולה ויורד. במקרה של שבועות, מדובר בשמו המילולי, המבוטא על ידי האדם שנשבע, ובמקרה של מקדש וקדשיו מדובר בשכינה השורה במקדש; אך שניהם מבטאים את נוכחות רצון ה' בעולם, נוכחות של כבוד וגדולה. ומה שיותר נוגע לענייננו הוא שצורת הפגיעה בשניהם היא זהה - חילול.

כאמור, "שמו" של הקב"ה הוא נוכחותו וכבודו בעולם. "שם" זה מתבטא במקום מקדשו ובקדשי המקדש, וגם שימוש האדם בשם ה' בשבועה מוסיף בכבוד ה' ובנוכחותו בעולם. יחס נכון והתנהגות נכונה בהקשר לשמות אלה מקדשים ומגדילים את שמו בעולם; ולהיפך - יחס בלתי נכון והתנהגות לא ראויה בהקשרים אלה עושים את שמו חול, מחללים את שמו.

נראה שעיקר הקידוש או החילול איננו תלוי במעשה החיצוני של האדם, אלא ביחס האדם המתבטא בו. כיוון שעיקר עניין השם הוא בהיכר הכבוד שנעשה לשמו, גם עיקר קדושתו או חילולו תלויים ביחס ובכבוד שנוהג האדם בו. ועל פי עקרון זה מתבארים כל הפרטים בפרשייתנו. רק יחס של זלזול אמיתי, של חוסר אחריות ושל רשלנות פושעת, מחללים את שם ה'. משום כך, מקרים של שגגה הנובעים מטעות תמימה, אינם מחייבים קרבן. רק אדם שידע מראש על הטומאה ועל הקדושה, והיה צריך להקפיד ולהזהר בהתקרבות למקדש וקדשיו אך הוא לא הקפיד על כך חייב קרבן; ורק אדם ששגגתו היא בשבועה, ולא בחפץ, נחשב למי שאינו מקפיד די הצורך בכבוד השבועה. אמנם, מסיבות אחרות, כמו בחטאת קבועה - כפרה מתאפשרת (מלבד בשבועת העדות) רק במקרים המוגדרים כשוגג פורמלי; אבל באופן בסיסי, רק מעשה עבירה הקרוב למזיד מחלל את השם ומחייב כאן קרבן.

בניגוד לחטאות אחרות, בהן עיקר העבירה הוא במעשה החיצוני ועיקר הכפרה הוא במעשה הקרבן, המכפר על מעשה העבירה, כאן, כיוון שמוקד העבירה הוא ביחס הפגום של האדם אל הקודש, יש דרישה מיוחדת שהאדם יתקן את היחס המוטעה, ויבטא את חרטתו במילים. זהו חיוב הווידוי.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון