יהודה "עזובה ועצובת רוח"

בפרקים אלו קל לזרום עם החזון הנבואי המופלא, קשה הרבה יותר להתבונן במצבה הנורא של יהודה בזמן הנבואה - של הארץ, הממלכה, והיהודים. הבה נתבונן:

"... עֲקָרה...
... לא חָלָה (חבלי לידה)...
... בני שוֹמֵמה...
... בֹשֶת עֲלוּמַיִך...
... וחֶרפַּת אַלמְנוּתַיִך...
... עֲזוּבה וַעֲצוּבַת רוח...
... ואֵשֶת נְעוּרים כי תִמָאֵס...
... עֲזַבתִיךְ...
... בשֶצֶף קֶצֶף הִסתַרתי פָנַי רגע מִמֵךְ...
עֲנִיָה סֹעֲרה לא נֻחָמה...
... מַשחית לחַבֵּל…" (א-טז)

אלו אינם ימי שיבת ציון, אלא ימי גלות (שהתחילה כבר בחורבן שומרון, ובחורבן שפלת יהודה), תקופת שממה וייאוש עמוק. אל מול המציאות המרה הזאת, נאבק הנביא בכל כוחותיו על הישרדות התקווה, על האמונה היהודית, שלא תתרסק. נאבק והצליח. אלפי שנים שרו יהודים את שירת האמונה בשמחה שתבוא:

"רָנּי... פִּצחי רִנה וצַהֲלי...
הַרְחיבי מְקוֹם אָהֳלֵךְ...
כי ימין ושמאל תִפְרֹצי...
אַל תירְאי כי לא תֵבֹשי...
...וּבְרַחֲמים גדולים אֲקַבְּצֵךְ;
...וּבְחֶסֶד עולם רִחַמתיךְ,
אָמַר גֹאֲלֵךְ ה';...
וחַסדי מֵאִתֵךְ לא יָמוּש,
וּבְרית שְלוֹמי לא תָמוּט…" (א-י)

רק דרישה אחת דורש הנביא מאשת הנעורים, כדי שתהיה ראויה לישועתה ולארמונות הפאר שה' יבנה לה באבנים יקרות, "בסַפּירים" (יא):

"בִּצדקה תִכּוֹנָני,
רַחֲקי מֵעֹשֶק כי לא תירָאי,
וּמִמְחִתה כי לא תקרב אֵלַיִךְ"; (יד)

אכן זהו המשך מובהק של ישעיהו מראשית נבואתו – "ציון במשפט תִפָּדֶה, ושָבֶיהָ בִּצדקה" (א', כז). אז יהיו גם בָּנֶיהָ של ציון תלמידי ה' הראויים ללכת בדרכיו – "וכל בָּנַיִךְ לִמוּדֵי ה', ורַב שְלוֹם בָּנַיִךְ" (יג).

באדיבות אתר 929