היישוב ביהודה ובבנימין מתואר בהיקף רחב בפרקנו, אבל שמות אלה כבר הופיעו ברשימת העולים עם זרובבל; מכל זה עולות כמה מסקנות, בחלקן מפתיעות
בימי בית ראשון, עיר דוד וירושלים נכבשו ונבנו בשלב האחרון של התנחלות שבטי ישראל בארץ האבות, והבית אשר בנה שלמה היה החותם הסופי, 480 שנה אחרי יציאת מצרים (מלכים א ו, א);
בימי בית שני – החזרה לירושלים הייתה השלב הראשון, ואחר כך בניית בית המקדש; גם זרובבל, גם עזרא ובמיוחד נחמיה, עלו ובאו בעיקר כדי לשקם את ירושלים. רק אחרי שיקום החומות והשערים, ואחרי מעמד האמנה, שנחתם בהתחייבות ה'מעשר' האנושי לפי ה"גורלות, להביא אחד מן העשרה לשבת בירושלִַם עיר הקֹדש, ותֵשַע היָדוֹת בערים" (יא, א), ואחרי התיאור המפורט בשמות מיוחסים של כוהנים, לוויים, יהודים ובני בנימין, שהתנדבו "לשבת בירושלִָם" (יא, ב-כד), רק אז היה אפשר לפרוס במלואה את רשימת היישובים בנחלות יהודה ובנימין במלוא ההיקף, ודווקא בקצוות הרחוקים שלא נזכרו עד כה.
רוב היישובים ביהודה ובבנימין, שמהם התגייסו לשיקום החומה בירושלים (פרק ג) לא נזכרו כאן, ובמיוחד בולט היעדרן של ערי הפלך, בית-הכרם, בית-צור, קעילה, המצפה, וגם "התקועים" חסרים כאן, ולכן יש לראות ברשימת היישובים כאן השלמה לרשימת היישובים הקרובים יותר לירושלים, שהתגייסו לשיקום החומות.
"ואל החֲצֵרים בשְׂדֹתָם [בנוסף לאלה שכבר נזכרו], מבני יהודה ישבו בקרית הארבע ובנֹתיה, ובדיבֹן[1] ובנֹתיה... ובבאר שבע ובנֹתיה; ובצִקלג... לכיש ושְׂדֹתיה, עֲזֵקה ובנֹתיה, ויחנו מבאר שבע עד גֵיא הִנֹם" (יא, כה-ל). פריסה התיישבותית כה רחבה ביהודה נראית כהולמת את ימי בית ראשון, שהרי הגבול הדרומי של יהודה בראשית התקופה החשמונאית היה בבית-צור, ובחברון ודרומה עד באר-שבע, וגם מערבה באזור לכיש ומרשה, כבר ישבו האדומים.[2]
גם היישוב בבנימין מתואר בהיקף רחב, "מגבע מכמש, ועַיָה ובית-אל" עד "חדיד... לֹד ואוֹנוֹ...", אבל שמות אלה כבר הופיעו ברשימת העולים עם זרובבל (עזרא ב; נחמיה ז);
מכל זה עולות כמה מסקנות, בחלקן מפתיעות:
א. העולים מבבל ניסו לשקם את ההתיישבות ביהודה בכל היקפה מימי בית ראשון, "מבאר שבע עד גיא הנם", ולא מרצונם התכווצה פחוות יהודה;
ב. החולשה הגדולה אחרי ימי זרובבל, והתקפות קשות של ה'סנבלט'ים, כולל בני טוביה מהגלעד 'העמוני' "וגשם הערבי" (ב', יט), עד כדי פרצות ושרפות בחומות ירושלים, החלישו מאד את היישוב ביהודה;
ג. עליית עזרא ובמיוחד שיקום החומות והכשרת כוח הגנה על ידי נחמיה החזירו לירושלים את עוצמתה במרחב, והיישוב היהודי התאושש והתחזק בכל המרחב – זהו המצב המתואר כאן (פרק יא);
ד. אחרי נחמיה לא קם שליט יהודי רב עוצמה כמוהו, ושוב נחלשה יהודה, והתכווצה מאד, איבדה את יישובי הדרום ודרום השפלה לאדומים, וגם בשפלת לוד השתלטו נכרים; בני טוביה השתלטו על גביית המיסים ביהודה;
ה. ההתייוונות המשיכה והרחיבה את מגמת ההתבוללות עם "הנשים הנכריות", מתחילת ימי בית שני;
ו. רק ניצחונות החשמונאים החזירו ליהודה את השליטה במרחב, אבל בדרום כבר היה יישוב אדומי כה צפוף, ורק גיור המוני של האדומים הביא שוב את יהודה עד באר שבע.
__________________________
[1] אם זאת 'דיבון' ממואב הצפונית, זהו הקצה המזרחי של ההתיישבות; אם זאת 'דימון/דימונה', זהו הקצה הדרום-מזרחי.
[2] ראו לדוגמה, מקבים-א פרק ד', 29, 61; פרק ה', 66-65; פרק ו', 31.