נאומי משה מתחילת ספר דברים עד עכשיו, היוו מבוא לברית העומדת להיכרת כעת, בערבות מואב. פס' טז-יט בפרקנו הם פסוקים מובהקים של הכנה לברית העומדת להיכרת, וזוהי המסקנה של הנאום כולו. זהו עיקרו של ספר דברים.
הכתוב מבקש להציג את הברית הנוספת שעם ישראל כורת עם ה' בערבות מואב כהמשכה של הברית הראשונה, ברית סיני.
זהו המשך מחד, אך מאידך, חידוש משמעותי יש בהמשך זה, והוא האקטיביות של עם ישראל בכריתת ברית זו. בברית סיני כתב ה' על לוחות האבן ונתנם לישראל, והם מצדם קיבלו באופן פסיבי והתחייבו לברית; בהשלמת ברית סיני, העם ניצב מול ה' כאקטיבי, וכנכנס להתחייבות הברית מתוך פעילות יזומה.
בשעה שישראל היו במדבר, בנדודיהם אל עבר הארץ שהובטחה להם, טרם היו לעם במלוא מובן המילה. עם מגובש ואוטונומי קיים רק בארץ עם גבולות ברורים, בשעה שהוא מקים את מדינתו. ממילא, התחייבות העם במדבר לקתה בחסר. גם אם התחייבו באופן הכן ביותר, עמידתם הציבורית, הלאומית והממלכתית הייתה חסרה מכיוון שהיו ללא מדינה. כמובן, ערך גדול יש גם לכניסה המיוחדת לברית במדבר, דווקא ללא מדינה, עת העם מקיים תלות מודעת, יום-יומית, בה', אולם עיקר ההתחייבות הנוגעת לבניית אומה המתקנת עצמה לאור ציוויי ה' יכולה להתרחש רק לאחר שהעם נכנס לארץ ולאחר שקיבל את הגדרתו הלאומית השלמה.
הברית הנוספת, הנכרתת בערבות מואב, וממשיכה על הר גריזים והר עיבל, מבקשת לאשש את ברית סיני מחד (וחלילה לא להמציא ברית חדשה שתחליף את הקודמת. אדרבה, הברית הנוספת מבקשת לתת תוקף וחיזוק לברית סיני), אך מאידך ניצבת היא במעמד עצמאי, שבו העם מקבל עליו באופן אקטיבי את התחייבות הברית, את חוקת התורה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון