חרפה בגויים

הקשר שבין אלוקים לאדם בא לידי ביטוי בקשר שבין ישראל לאלוקיו. עם ישראל, העובד את אלוקיו, משמש גם מופת לעולם כולו ומעיד על ההנהגה שהאל מנהיג את העולם.

כישלונו של עם ישראל הוא כאילו כישלון של האלוקים. אם כך עשה ה' לעם בחירתו, משמע שאינו יכול לעשות טוב יותר; אינו יכול לקיים את שהבטיח. ואמנם, נימוק כזה מופיע בתפילה בעד עם ישראל. כאשר משה שומע את דברי הזעם "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", עונה הוא מיד: "למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם, להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, שוב מחרון אפך, והנחם על הרעה לעמך" (שמות ל"ב, יב).

הדרך שבה רואים הגויים את עונשם של ישראל מהווה משקל כבד בתיאור כל עונש שישראל נענשים. המונח שהנביאים בדור החורבן מרבים להשתמש בו הוא "חרפה". החרפה היא הבושה הכבדה שעם ישראל מתבייש שעה שהגויים רואים בכישלונו, ורואים כיצד ישראל בוגד בייעודו וכיצד האלוקים מעניש את עמו.

וכך הדבר בנבואות יחזקאל. בפרק ה' מתאר הנביא את ייחודה של ירושלים: "... זאת ירושלים, בתוך הגויים שמתיה, וסביבותיה ארצות. ותמר את משפטי לרשעה מן הגויים, ואת חוקותי מן הארצות אשר סביבותיה..." תיאור העונש כבד מנשוא: דבר, רעב וחרב. והיום של התיאור הנורא: "ואתנך לחרבה ולחרפה בגויים אשר סביבותיך, לעיני כל עובר. והיתה חרפה וגדופה, מוסר ומשמה לגויים אשר סביבותיך..." (ה', טו). שיאו של העונש - היות חרפה, היות למשל ולשנינה, להגיע למצב שבו הכול יודעים כי עזב ה' את עמו.

וכך בפרקנו. הנביא קורא על ירושלים ומונה את תועבותיה. "עיר שופכת דם בתוכה לבוא עתה". והעונש: "על כן נתתיך חרפה לגויים, וקלסה לכל הארצות. הקרובות והרחוקות ממך יתקלסו בך, טמאת השם, רבת המהומה" (כ"ב, ד-ה).

וכך הדבר בנבואות נחמה. ממש כמו בנבואת משה: "למה יאמרו מצרים", כך מופיעה הסיבה לגאולה ביחזקאל. "ולא אשמיע אליך עוד כלימת הגויים, וחרפת עמים לא תשאי עוד..." (ל"ו, טו). ובהמשך: והושעתי אתכם מכל טומאותיכם... למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים" (ל"ו, כט-לא). הרעב רע כשלעצמו; חרפת רעב - קשה ממנה. הנימוק לגאולה - מניעת החרפה.

הקשר שבין עם לאלוקיו הוא כבוד לעם; ניתוק הקשר הוא החרפה. כבודו של עם ישראל הוא גם כבודו של האלוקים, ועל כן מניעת חרפה מישראל היא היא סיבה לגאולתו.

נערך ע"י צוות אתר התנך,

 לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת