חסד ואמת, צדק ושלום

הבעיה הגדולה במזמור היא הסתירה החדה בין התודה הנרגשת בפתיחה (ב-ד), לבין בקשת הישועה (שמוכרחת לבוא!), בהמשך (ה-ח). האם תיאורי הפתיחה הם מציאות של גאולה וכפרה, או משאלת לב של חזון וציפייה, שרק מנוסחת בלשון עבר?

ראב"ע ורד"ק קראו את פסוקי ההמשך כתפילת בני הגולה בבבל, ואת הגאולה על ימי בית שני, או כנבואה לגאולת העתיד, אולם אני חושב על ימי דוד.

נפילת שאול ובניו בגלבוע וקריסת מלכות ישראל אחרי זמן כה קצר, נראים בעינינו, במבט לאחור, כנפילה קצרה וזמנית, אבל בעיני רבים בדור ההוא הם נתפסו כהתפרצות של חרון אף ה', כהסתר פנים, וכחורבן כל הציפיות והתקוות. הפלשתים הצליחו למוטט את מלכות שאול ובניו, שנראתה כתקוות הדור לפרוק את עולם הקשה, שהפך את בני ישראל לעבדים בארצם.

והנה הצליח דוד להושיע את ישראל, ובתוך שנים אחדות הפך את הקערה על פיה, כבש את יבוס ובנה את עיר דוד, השתלט על מרחבי פלשת, ואחר כך גם על עבר הירדן המזרחי, מארם בצפון, ועד אדום ואילת בדרום.

לפי זה אנו מוצאים במזמור סדר זמנים הפוך (כמו שראינו במזמורי ט', כ"ז, ל"א) – תחילה תיאורי הגאולה, ואחר כך, התפילות מן השלב הקודם. בסיום, חוזר התיאור המופלא של תחושות הגאולה השלמה, ואלו הולמות במדויק את השנים הראשונות של שלמה בן דוד.

השילוב של חסד עם אמת ושל צדק עם שלום, מתאימים לתיאורי שלמה בספר מלכים, והם מייצגים מצב אידילי ואידיאלי. בסוף ימי שלמה כבר התגלו הבקיעים והסדקים בין האמת והצדק, לבין החסד והשלום, ואלה הביאו לקריסה, ולפילוג הממלכה.   

המזמור קדם בהחלט לקריסה ולפילוג המלוכה, כשעדיין לא עלו על הדעת.  

באדיבות אתר 929