חכמה, תועלתנות ומוסר

צ' אדר: אך יש להיזהר מהגזמה חד-צדדית. אחר הכול ס' משלי אינו קרוץ מעור אחד, ובו עצמו נמצאים זרמי מחשבה שונים ותפישות שונות של מוסר... כך אנו מוצאים בו גם מוסר נעלה ועמוק יותר מן המוסר התועלתי הקשור לחכמת חיים רגילה. פסוקים יא-יב בפרק כ"ד קוראים למוסר מרומם מעל לתועלת אישית ונעלה מעבר לחיוב חוקי: "הצל לקחים למות ומטים להרג אל תחשוך, כי תאמר: הן לא ידענו זה – הלא תכן לבות הוא יבין, ונצר נפשך הוא ידע, והשיב לאדם כפעלו". פסוק אחר באותו פרק קורא להתכוונות נפשית נעלה כלפי אויב: "בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" (כ"ד, יז); אין להשיב לאיש רע כפעלו מתוך נקם (כ"ד, כט), ומן הראוי אפילו להאכיל את השונא לחם, אם גם מתוך הנימוק המפוקפק "כי גחלים אתה חתה על ראשו וה' ישלם לך" (כ"ה, כא-כב).

 

א' רופא: אף על פי כן אין לתאר את החכמה בראשיתה כנטולת מוסר. החכמה לא צמחה בחלל הריק, אלא בחברה שהיו לה ערכים מוסריים. לשבטי ישראל בארץ הייתה מסורת משפטית מעוגנת בברית ה', והמוסר היה חלק ממנה... לפיכך צריך להניח, שכבר מתחילתה סיגלה לה החכמה את ערכי המוסר. אותו איכר, שהיה מזרז את בנו לשאת אישה חרוצה, לגדל שור בריא ולשים לב לצאן, היה משנן לו גם את העיקרון: 'אויל ינאץ מוסר אב, ושומר תוכחת יערים' (ט"ו, ה) וכאן אין בציות אלא תועלת: מי ששומע יערים = יחכים, מי שמסרב הוא אוויל. בפתגם הבא יש רמז להתייחסות ערכית: 'בן חכם ישמח אב וכסיל אדם בוזה אמו' (ט"ו, כ) כי במילה 'בוזה' מובע גנאי מוסרי להתנהגות הכסיל כלפי אמו. זה נעשה מפורש בעצה 'שמע לאביך זה ילדך ואל תבוז כי זקנה אמך' (כ"ג, כב) הציות לאב מנומק לא בתועלת אלא בהיותו הורה, יחס הבוז לאם מגונה כפליים בגלל זקנתה - הפגם המוסרי הובלט. מכאן כבר אין מרחק גדול להערכת הבן הסורר כרשע שיבוא על ענשו. 'עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר' (ל', יז) 'מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך' (כ', כ) 'גוזל אביו ואמו ואומר "אין פשע" חבר הוא לאיש משחית' (כ"ח, כד) הווי אומר: עצם הסיטואציה המשפחתית מחייבת התנהגות מוסרית, קודם כול ביחס בנים אל הוריהם, שהוא מענה על אהבתם ודאגתם של ההורים לילדיהם.