חייבים לברוח לירושלים

פרק ג' פותח ב"והיה אחרי כן" – מעבר חד וחריף אל "יום ה' הגדול והנורא", שיקדם לו שפע נבואי רחב היקף:
אֶשפּוֹך את רוחי על כל בשר
ונִבְּאוּ בניכם ובנותיכם,
זִקנֵיכם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן,
בַּחוּרֵיכֶם חֶזיֹנוֹת יִראוּ;
וגם על העבדים ועל השפחות...
אֶשפּוֹך את רוחי (ג', א-ב);

מה יבינו כל אלה?

אל מול "דם ואש ותימרות עשן" (ג', ג) חייבים לברוח לירושלִַם, כי רק שם תהיה "פְלֵיטה" לשרידים "אשר ה' קֹרֵא" (בשמם): 
"וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר ה' וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא" (ה).

 מתי ברחו 'שרידים' ופליטים לירושלִַם? רק בחורבן שומרון – ובימינו!

בימי חזקיהו חרבה שומרון וירושלִַם גדלה והתרחבה מאד, כפי שמעידה 'החומה הרחבה' שנחשפה ברובע היהודי.* בימי בית שני עלו לירושלים מכוח הצהרת כורש, לא כפליטי אסון, ובימי הגלות הארוכה ברחו יהודים מארץ לארץ, ומגלות לגלות. ואילו בדורות האחרונים החלה תנועה גדולה של שיבה לציון, עוד בימיו ומכוחו של הגר"א (כעדות תלמידו ר' הלל משקלוב)**:

'כמעט בכל יום דיבר אלינו רבינו ברתת והתרגשות, כי "בציון ובירושלִַם תהיה פְלֵיטה", ולא לאַחֵר את המועד – מי ימלל ומי יתאר את גודל דאגתו של רבינו בדברו אלינו הדברים, כאלה וכאלה ברוח קדשו, ובדמעות בעיניו'.

באותו הפסוק שלח ה'חפץ חיים' את תלמידו הרב יוסף כהנמן לארץ ישראל (לפני השואה), והוא שהקים את ישיבת פּוֹניבֶז' בבני ברק – הפסוק כתוב על שער הישיבה, שגם מניפה דגל ישראל בכל יום עצמאות, כצוואת מייסדה.

ד"ר שוקי איילון סיפר לי ברעדה, שסבו קרא פסוק זה באוזני אביו, והשליך אותו מחלון הרכבת לאושוויץ – הוא הצליח להינצל, והגיע לירושלים.

_________________________

* נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, עמ' 55
** קול התור, מהדורת הרב מ"מ כשר, התקופה הגדולה, עמ' תקל"ה

באדיבות אתר 929