חטא היוהרה ושכחת ה'

בסיפור של שתי המלחמות נגד העי, נראה שיש סיבה ותוצאה ברורים: במלחמה הראשונה נגד העי, מתוארת היערכות מינימאלית עם התארגנות מועטה ומספר חיילים קטן, ולפיכך היא נגמרת בכישלון צורב. במלחמה השנייה, ניכרת התארגנות מאסיבית ומקיפה הכוללת מספר גדול של חיילים לצד טקטיקה (מארב). בטקטיקה זו יש אף ניצול לטובה של תוצאות התבוסה הקודמת על ידי הטעיית לוחמי העי במארב מתוחכם. ההסבר המתבקש להצלחה במלחמה השנייה לקוח מן התחום הריאלי.
אילו היה הכתוב מסתפק בתיאור הריאלי, הייתה זו עלילה צבאית קלאסית שחומריה לקוחים אך ורק מתחום הריאליה הצבאית.
אולם, מבנה הרציפות העלילתית מכיל גם סיפור שיסודותיו תיאולוגיים, הקשורים לחטאו של עכן ותיקון החטא לאחריו (במהלך פרק ז'). נקודת מבט זו שוללת כל הקשר ריאלי להסבר ההפסד או הניצחון. על פי נקודת מבט זו הנוסחה היחידה להצלחה בקרב היא חטא=תבוסה ותיקון חטא = ניצחון.
אם זו מסקנת הסיפור, הרי שהמאפיינים הריאליים (ריבוי חיילים ומארב) של הסיפור, המפורטים במהלך פרק ח', מטשטשים את נקודת המבט התיאולוגית, בה דווקא מיעוט חיילים היה מוכיח יותר את סליחת ה'.
מתברר שבסיפור מלחמות העי נכרכו שני נושאים שונים לכאורה לאגודה אחת.
האחד הוא חטאו של עכן, האדם האינדיבידואלי, שלקח מן החרם;
והשני הוא חטאם של בני ישראל ,שחטאו בחטא היוהרה וייחסו לעצמם כוחות לא-להם: בעקבות ההצלחה בכיבוש יריחו, חשבו שיוכלו להצליח במלחמה נגד העי בקלות, ללא חיילים רבים, אך הם לא הבינו שהמלחמה ביריחו לא הוכרעה בכחם אלא בכחו של ה'.
שני החטאים דרשו תיקון. התיקון לחטא עכן היה הפגיעה בו ובמשפחתו,
והתיקון לחטא ישראל היה היערכות למלחמה חדשה בדרך שונה בתכלית מהדרך בה נערכו לקראת המלחמה הקודמת.
ייתכן שהנביא שליכד את שני החטאים יחדיו, רומז לקשר התיאולוגי בין שני החטאים: שני החטאים מעידים על חוסר הבנה שההצלחה במלחמה היא בעזרת הקב"ה. זהו חטא היוהרה, הנובע משכחת מקומו הבלעדי של ה', ומאפיין את המרגלים, שטענו שצריך מעט חיילים, ואת העם שנשמע להם.
אותו חטא מאפיין גם את עכן, שמעל בשלל שניתן לה', כמי שמייחס את המלחמה והישגיה לעצמו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון