מזמור צ' הפותח במילים "תפלה למשה איש האלהים" (א), מסיים בפסוק השגור מאוד בפי העם: "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" (יז). מהו "נעם" זה שהמשורר מבקש אותו? ומדוע נאים הם הדברים למשה רבינו?
מזמור צ' הפותח במילים: "תפלה למשה איש האלהים" (א), מסיים בפסוק השגור מאוד בפי העם: "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" (יז).
מהו "נעם" זה שהמשורר מבקש אותו? אפשר להשיב על שאלה זו תשובות אחדות, והואיל ושיטת מזמורי תהילים שהם רומזים במילה אחת למשמעויות רבות, מסתבר שגם כאן כשביקש המשורר "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו", כיוון למכלול המשמעויות הרמוזות במילה 'נועם'.
יש מקראות שמהם עולה שנועם הוא טובה וברכה כמו: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" (בראשית מ"ט, טו); "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (משלי כ"ד, כה). לפי זה ביקש כאן המשורר: ישפיע ה' עלינו את רוב טובו וברכתו.
ועוד יש במשמעות "נועם" האושר שבתחושה שירא ה' חש שהשכינה קרובה אליו, חופפת עליו ומגינה עליו. וכן אמר המשורר במזמור כ"ז פסוק ד: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו". לפי זה יש לומר שסיום המזמור בבקשה "ויהי נעם ה' אלוהינו עלינו" אמור כנגד ראש המזמור הפותח בשבח: "ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור" (א). 'נועם', הוא 'מעון', בשינוי סדר האותיות, ורומז לשכינת ה' במעונו ובהיכלו, כמו שנאמר בפסוק שהבאנו: "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (כ"ז, ד).
והפסוק "ויהי נועם..." משלים גם את הפסוק שלפניו: "יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם" (טז). אחר הבקשה "והדרך על בניהם" המשורר מוסיף לבקש "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו", כלומר: לא רק על הדור הבא, דור הבנים אני מבקש, שיראה הדָרךָ עליהם, אלא גם עלינו, דור האבות, אני מבקש, שיהיה עלינו נועם ה'. והבקשה הסמוכה "ומעשי ידינו כוננה עלינו" משלימה את הבקשה שבתחילת הפסוק הקודם: "יראה אל עבדיך פעלך". והוא רמז, שה' פועל בהשגחתו מלמעלה, ומסייע ומצליח את מעשי יראיו, העושים את מעשיהם מלמטה. והוא לקח מוסרי גדול וחשוב, שאין ליראי ה' לשבת בחיבוק ידיים ולהתבטל, ולקוות שישלח ה' להם את ברכתו, ללא כל מאמץ מצידם. אלא עליהם לעמול ולעשות, ולצפות שה' יברך את מעשי ידיהם, וכאשר הם הולכים בדרך הזאת, אומנם ה' מברך אותם, ומשרה את נועמו ושכינתו עליהם.
ועוד יש בבקשה "ויהי נעם ה' אלוהינו עלינו" רמז לאושר שבחיי העולם הבא, כמו שנאמר במזמור ט"ז בסופו: "כי לא תעזב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת, תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" (ט"ז, י-יא). והדברים הם בעלי משמעות כפולה, ורומזים שירא ה' הדבק באלוקיו בטוח מכל פגעים רעים בחייו בעולם הזה, וגם זוכה לאחר מותו לראות את נועם ה' ולהינצל מן המוות ומן השאול.
ורמז זה, שיש בבקשה "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו", נאה לסיום מזמור זה, שבו המשורר מתאונן על קוצר חיי האדם, החולפים מהר מאוד, ובייחוד נאים הדברים בפי משה רבינו, שהרי הדברים נאמרים במזמור הנושא עליו את הכתובת: "תפלה למשה איש האלהים" (א). התואר "איש האלהים" למשה אינו נזכר בתורה, כי אם פעם אחת בלבד, בפתיחה לברכתו של משה בסוף ימיו, ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א). ובברכתו זו סיים משה בלשון: "מעונה אלהי קדם" (דברים לג כז). ומסתבר שלאחר שגמר משה את ברכתו אשר בה נפרד מעמו, סיים את רגעי חייו האחרונים בעולם הזה בתפילה אל אלוקיו, ופתח בה בלשון אשר סיים בה את ברכתו: "מעונה אלהי קדם" (דברים ל"ג, כז), ואמר: "ה' מעון אתה היית לנו" (א). והביע משה בתפילתו זו את רגשות האדם, המתבונן בסוף ימיו באפסות ערכם של חיי האדם, ואפילו אדם שלם כמשה רבינו, מול נצחיותו של הבורא. ונאה למשה רבינו שיסיים את חייו בעולם הזה בבקשה: "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל