והחכמה מאין תבוא

"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה: וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה: אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ: אֱ-לֹוהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ: ... אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ: וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (כ-כח)

בפרק זה מסתיים מחזור הוויכוח השלישי של איוב עם רעיו. מחזור זה אינו שלם. מענה אליפז במחזור השלישי הוא מענה שלם ומלא בתוכן. מענה בלדד הבא אחריו הוא מענה קצר ביותר, אין בו חידוש גדול, והוא שב בקצרה על דברי אליפז במחזור הראשון. מענה צופר כלל אינו קיים! אפשר (כך שמעתי בצעירותי ממו"ר הרב יואל בן נון) שאיוב עונה בפרקנו לטענת צופר שכבר אינה נשמעת, והיא מובלעת בדבריו של איוב העונה לו. בשני המחזורים הראשונים דיבר צופר בשמה של החכמה, ולא כאליפז שהתיימר לדבר בשמה של הנבואה ולא כבלדד שדיבר בשמה של מסורת אבות. וכך אמר שם צופר:

"וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱ--לוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה...: הַחֵקֶר אֱ--לוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא: גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע: אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (י"א, ה-ט)

הא-ל אינו מדבר עם האדם. על האדם מוטל למצוא את התשובות מחכמתו שלו. כך גם במענהו השני:

"וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר: לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי: מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי" (כ', א-ג).

איוב במענה בפרקנו סותר את דברי צופר. החכמה אינה באה לאדם מקרבו. מקומה רחוק ונסתר. א-לוהים יודע את דרכה והוא המנחיל אותה לאדם. הוא שלימד את האדם, שהחכמה והבינה הן יראת ה' וסור מרע, וכנאמר על איוב בתחילת ספרנו:

"אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱ--לֹוהִים וְסָר מֵרָע" (א', א)

כאן, במשפט זה, תם הוויכוח עם הרעים, ונפתח מסע שיבתו הארוך של איוב אל א-לוהיו.