התקווה הגדולה

הקינה החמישית בניגוד לשאר הקינות (מלבד הקינה השלישית המובאת בפרק ג') לא נפתחת ב"איכה". בפרק ג' אין סיבה שהקינה תפתח ב"איכה" מכיוון שפרק ג' אינו קינה קלאסית אלא מזמור תלונה אישי שיש בו גם רובד לאומי. בפרקנו, לעומת זאת, מדובר בקינה של ממש וכן היינו מצפים לפתיחה ב"איכה". בנוסף הקינה שבפרקנו מתאפיינת בתיאורים פחות קשים באופן יחסי. אם מצאנו בתחילת המגילה תיאורים כמו: "כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם נָתְנוּ מחמודיהם [מַחֲמַדֵּיהֶם] בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה" (א', יא) הרי שבקינה האחרונה תיאור הרעב צנוע יותר: "בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר" (ה', ט). מלבד כל זאת ניתן לפרש כי מי שמדבר כאן אינם בני הדור שראה את חורבן ירושלים אלא ילדיהם: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם [וְאֵינָם] אנחנו [וַאֲנַחְנוּ] עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" (ז).

למעשה הקינה האחרונה שבמגילה מתרכזת בשאלת ההתמודדות עם החורבן והאבל לא יום לאחריו, אלא שנים מאוחר יותר. זאת גם הסיבה לכך שבסוף המגילה אנחנו מוצאים את התקווה הגדולה של מגילת איכה: "אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר. לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים. הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (יט-כא). הדוברים מביעים תקווה ברורה: אתה לעולם תשב ולכן אתה עתיד לשוב אלינו. התקווה שלהם הופכת להיות מעין עובדה. כך גם הדוברים לא מסיימים את המגילה במילים "חדש ימינו כקדם" (כא) כפי שאנו רגילים לחתום אותה בתשעה באב אלא בתלונה כלפי ה': "כִּי אִם-מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד-מְאֹד" (כב). גם אם מאסת בנו - זה נראה לנו יותר מדי. עליך לשוב ולרחם עלינו. כאמור אמירה כזו טבעי שתאמר זמן לא קצר אחרי החורבן, אך האם תקווה גדולה כזו יכולה להיות מובעת גם רגע אחרי האבל? האם באמת אפשר להתמודד עם האבלות הנוראה ולהיאחז בתקווה? כיצד אבלות נראית רגע אחרי הפורענות הקשה וכיצד היא נראית שנים מאוחר יותר?