התקדמות הדורות

בתלונה הראשונה על המן, בפרק י"א, ישראל "מתגעגעים" לאוכל שקבלו במצרים חינם.
תלונה זו נשמעת מוזרה, אך יש לזכור שרק לפני כשנה השתחררו מהשעבוד, והמעבר המורכב מעבדות לחירות מצריך יותר מאשר ביטול בעלות המשעבד. על כתפיו של האדם החופשי מוטלת אחריות רבה, בעוד שהעבד תלוי לגמרי באחרים: כל ענייניו מנוהלים בידי אדוניו. חרף היותו משועבד, העבד משוחרר מן הדאגות שהן חלק בלתי-נפרד מן המחויבויות הנלוות לעצמאות אישית.
בתחילת הדרך, אף שבני ישראל יצאו משעבוד מצרים, הם טרם נגמלו מצורת החשיבה של העבד. משום כך מתלוננים הם על המן, שתבע מהם אחריות ומחויבות רוחנית, ונזכרים בגעגועים בחיים נטולי-המחויבות של שעבוד מצרים.

בפרק כ"א, לאחר 40 שנה במדבר, הם שוב מתלוננים:
"וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא‑לֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר? כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (ד-ה).

לכאורה מתלוננים כאן בני הדור השני, כאבותיהם, על היציאה ממצרים. אלא שהפעם ניכר בבירור שהעם אינם מתגעגעים לארץ מצרים, אלא מביעים את תסכולם מכך שאינם נכנסים מיד לארץ ישראל. על מנת להימנע ממעבר בארץ אדום פנו בני ישראל אחורה, לכיוון ים סוף, במקום ללכת בדרך הישרה לארץ כנען. נפשם נקעה מן המדבר ומן המן, והם קוראים תיגר על משה: האם הוצאת אותנו ממצרים למות במדבר?! הלוא הייתה מטרת היציאה ממצרים ירושת ארץ ישראל, ארץ החיטה ונחלי המים?! בני ישראל חסרי סבלנות, לא הססנים; הם גדושי ביטחון עצמי, לא משותקים מפחד.

קריאה מדוקדקת בפרקים כ'-כ"א מגלה את המהפך שעברו בני ישראל. הם מוצאים עצמם במצבים דומים לאלו שעמדו בהם אבותיהם, אך מגיבים באופן שונה, המעיד על היותם בני חורין שיכולים לרשת את הארץ.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון