התפוררות

סיפור קורח הוא הסיפור הרביעי בסיפורי שנות הנדודים, אחרי קברות התאווה, אהרן ומרים והמרגלים. הסיפור הבא כבר יהיה שייך לשנת הארבעים. ארבעת הסיפורים האלה קשורים ביניהם: בכולם מדובר על תסיסה שהחלה מדיבור, מקיטור או מהשמצה. והתרחבה מעגלים מעגלים, כאבן שהושלכה למים, עד שהגיעה בשלושה מהמקרים כמעט להתקוממות עממית.

אבל המסגרת הסיפורית שלהם הולכת ומתפוררת. אם בראשונות עוד ידענו היכן ומתי מתרחש הסיפור, הרי שבסיפור המרגלים לא נאמר מניין נשלחו (רק באמצע הסיפור מובא המידע הזה בדרך אגב), וגם את הזמן אנו נאלצים לחשב דרך עונש הארבעים שנה – וגם הוא לא מדויק. בסיפור קורח אנחנו כבר תלושים לגמרי. אין ציון מקום, אין ציון זמן. לא בכדי יכלו אבן עזרא והרמב"ן להיחלק ביניהם ולפרש כל אחד אחרת: ראב"ע סבר שסיפור קורח הוא למעשה הראשון מבחינה כרונולוגית, וזמנו אחרי חטא העגל והחלפת הבכורים בלוויים, ואילו הרמב"ן טען שהוא נכתב במקומו הנכון. כך או כך, ברור שהמקרא מכוון אותנו להבין שהסדר הוא ספרותי, ולא כרונולוגי.

כאמור, גם המקום איננו ידוע. ולא רק שאיננו ידוע, אלא שהסיפור עצמו מפורק: הנהגתו מפוצלת – מי העיקרי? קורח או דתן ואבירם? – והוא מתרחש בשני מקומות לפחות – על יד המשכן, עם קורח ועם מאתיים וחמישים הנשיאים, ועל יד אוהלי דתן ואבירם. בו זמנית נפתחת האדמה ופורצת האש, ואיננו יודעים מה בסופו של דבר קרה לקורח, הדמות המרכזית בסיפור: נבלע? נשרף? ואולי בכלל מת במגֵפה? 
כלל הוא בידינו: כשהסיפור מעלים פרטים, ובמקרה זה גם מתפצל מול עינינו, זה כדי שאנחנו עצמנו כקוראים, נרגיש אובדי עצות.

וכך, לנגד עינינו, מתפורר סיפור המסע במדבר, נתלש מממשותו, מאבד את אחיזתו במציאות. הסיפור האחרון והחמור מכולם מתפוגג ונעלם בעשן ובהרס, ואיתו מתפוגג ומתפורר העם היוצא ממצרים. המילים האחרונות שנשמעות מפי אנשי דור המדבר הן "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (י"ז, כח).

וכמו במקומות רבים אחרים במקרא, מבנה הסיפור משקף הן את האירועים המסופרים בו והן את הרעיון המרכזי בו. לא משברי הנהגה הם עניינם של סיפורי הניסיונות במדבר, אלא משברי אמונה. עם שמסרב לקבל אחריות על חייו ועל משימותיו, עם שמסרב להאמין בעצמו, לא יכול להאמין בא-לוהים. כי אמונה בא-לוהים משמעה קודם כול אמונה באדם.

באדיבות אתר 929