התמדה והתחדשות

פרק ו' פותח ב"זאת תורת העולה" (ב), ומתאר שני צדדים שלה: החלק הראשון מתאר את הרמת הדשן - פינוי המזבח שיש לבצע בתחילת כל יום (ג-ד), ואילו החלק השני מתאר את אש התמיד, האש שירדה מן השמיים על המזבח ביום השמיני למילואים לובתה בעצים חדשים מידי בוקר כדי שלא תכבה לעולם (ה-ו).

שני החלקים של יחידה קטנה זו מגלמים בתוכם מתח בסיסי המאפיין את עבודת המשכן: המתח שבין רציפות לבין תמורה. האש הקבועה היוקדת על המזבח אינה כבה לעולם, אש תמיד זו מבטאת רציפות של השראת שכינה, שהתחילה ביום השמיני למילואים ושוב אינה פוסקת. עם זאת, בכל יום חדש יש לפנות את המזבח משאריות היום הקודם. בכל יום מתחילה עבודה מחודשת בעולם המשכן, וקרבנות היום החדש זוקקים מזבח נקי, התחלה חדשה. שמש חדשה זורחת על המזבח בכל יום, אך אש קבועה ונצחית יוקדת בו. (על כך ראו גם בפירושו של הרש"ר הירש)

אולם, מדוע דינים אלו מופיעים תחת הכותרת "זאת תורת העולה". על פניו נראה כי זוהי "תורת המזבח"?

פרשת צו היא 'פרשת אכילה', והיא מפרטת ציוויים הנוגעים לאכילת הכוהנים את הקרבנות. אמנם, ישנו קרבן אחד שהכוהנים אינם אוכלים כלל: קרבן העולה. האוכל את קרבן העולה הוא המזבח בלבד, וליתר דיוק אש המזבח אשר יוקדת בו.

דומני, כי זהו בסיס התשובה לשאלתנו. בפרשיית "תורת העולה" שבפרשת צו הכתוב אכן עוסק בדיני המזבח, שהרי המזבח הוא האוכל ולא הכוהנים. הכתוב מתמקד לכל אורך פרשה זו באוכלי הקרבנות: במנחה, בחטאת ובאשם הכתוב עוסק בדיני האכילה של הכוהנים, בזבח השלמים הכתוב עוסק בדיני אכילת הבעלים ובחזה ובשוק שאוכלים הכוהנים, ואילו בקרבן העולה הכתוב עוסק באכילת המזבח. וכאמור, שני פנים יש לאכילת מזבח זו: רציפות (האש האוכלת הקיימת תמיד) ותמורה (זמן האכילה המוגבל ליממה אחת).

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון