התהליך הנפשי

המזמור נחלק לחמישה חלקים. בחלק הראשון (א-ד) תיאור של הדוברים את החורבן; בחלק השני (ה-ז) בקשה מה' שינקום בגויים; בחלק השלישי (ח-ט) בקשה לכפרת החטאים; בחלק הרביעי (י-יב) חיזוק וסיבות נוספות לקבלת התפילה ובחלק האחרון (יג) תיאור ההודאה העתידית.

הפסקה המרכזית שבמזמור היא כמובן זו העוסקת באזכור החטאים. מה שמעניין הוא שבתחילה מזכירים הדוברים את עוונות הראשונים, עוונות אבותיהם, ורק לאחר מכן הם מזכירים את עוונותיהם שלהם. השאלה היא מה משמעות המעבר בין חטאי האבות לחטאי הדור הנוכחי?

גם במגילת איכה אנחנו מוצאים אזכור דומה של חטאי האבות וחטאי הדור הנוכחי. המקונן מכריז: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם [וְאֵינָם] אנחנו [וַאֲנַחְנוּ] עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" (איכה ה', ז) וכמה פסוקים לאחר מכן כאמירה סותרת מופיע הפסוק: "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ" (שם, טז). כיצד יש לפשר על פני שני התיאורים הסותרים האלו?

ייתכן שהמקונן באיכה עובר תהליך דתי-נפשי בהשקפתו על החורבן. בתחילת דבריו הוא מאשים את האבות ואת חטאיהם כאילו החורבן כלל לא אמור היה להגיע לדור הנוכחי, הצדיק, אלא דווקא לדור הקודם. אך לאחר מחשבה נוספת הוא מגיע למסקנה הנגדית: "אוי נא לנו כי חטאנו" (שם, טז). בסוף אותו פרק המקונן אף מגדיל לעשות ומבקש שה' ישיב את הימים כבראשונה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (שם, כא).

אולי את אותו תהליך עובר המשורר גם כאן: בתחילה הוא מאשים את ה' "עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח" (ה). לאחר מכן הוא עובר להאשים את אבותיו (ח) ואז מבין כי הדור הנוכחי חטא גם הוא (ט) ולבסוף המשורר מסיק כי הדרך הנכונה היא להלל את ה' ולהודות לו: "וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ" (יג). רק התבוננות אל העתיד ואל התקווה תוביל לישועה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה', כא).